אברהם אבינו עומד מרחוק ונושא את עיניו אל עבר בקעת הירדן ואזור ים המלח, המקום שבו שכנו הערים החוטאות. במקום חיים ופריחה, נגלה לעיניו חורבן מוחלט שעולה באש.
הפועל וַיַּשְׁקֵף מתאר מבט המופנה מלמעלה למטה, שכן שורש המילה קשור למקומות גבוהים כמו משקוף או גג [אם למקרא]. הראייה של אברהם לא הייתה טבעית לחלוטין; המרחק היה רב מכדי שאדם רגיל יוכל להבחין במתרחש, אך אברהם זכה לראות זאת בזכות עמידתו במקום קדוש [העמק דבר].
הפרשנים נחלקו באשר למטרת השקפתו של אברהם. גישה אחת מסבירה כי אברהם הביט כדי לראות האם נמצאו עשרה צדיקים בסדום שבזכותם ניצלו הערים [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר]. משראה את החורבן, הניח שאחיינו לוט נהרג יחד עם שאר התושבים, ולכן לא חיפש אחריו [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, יש המדגישים כי פעולת ההשקפה במקרא מבטאת לרוב משמעות שלילית. לפיכך, אברהם הביט מתוך איבה על רשעתם הגדולה של אנשי סדום, וכאשר ראה את העשן, הבין שאין עוד טעם להתפלל עליהם [ספורנו, ברכת אשר על התורה].
הכתוב מתאר את אזור ים המלח, הוא אֶרֶץ הַכִּכָּר [ביאור שטיינזלץ], כעולה באש. המילה קִיטֹר מתארת תמרור של עשן סמיך וכבד [רש"י, ביאור יש"ר, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. מילה זו נגזרת מאותו השורש של המילה קטורת, המציינת סמים המעלים עשן [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. במקרה זה, מדובר בעשן העולה מן האדמה שהתהפכה ונשרפה מאש וגופרית שבקעו ממעמקיה [רד"ק, מחוקקי יהודה].
העשן מושווה לכִּבְשָׁן, שהוא חפירה גדולה שבה אש דולקת בקביעות לצורך שריפת אבנים לסיד או הכנת כלי חרס [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר]. ההשוואה לכבשן באה ללמד על עוצמת השריפה: כשם שכבשן אינו מעלה עשן כה סמיך עד שהאש אוחזת ברוב החומר שבתוכו, כך האזור כולו עלה באש ולא נותר ממנו דבר [תורה תמימה על התורה, ביאור שטיינזלץ].
לצד החורבן הפיזי, יש מי שרואה בשריפה זו ממד רוחני. ההשוואה של העשן העולה מן הארץ לקטורת ולדיני הקרבנות מלמדת שהפיכת סדום לא הייתה רק עונש של כליה, אלא פעולה הדומה להקרבת קורבן מנחה או לעיר הנידחת הנשרפת כליל. שריפה זו היוותה מעין תיקון וכפרה לאנשי סדום, שתעמוד להם לעתיד לבוא [צפנת פענח].