לידתו של נכדו השני של לוט מניחה את התשתית להקמתה של אומת עמון, מתוך נסיבות מורכבות של גילוי עריות. בחירת שמו של הרך הנולד משקפת את כוונותיה של אמו, וכן את ייעודם ההיסטורי והמוסרי של צאצאיה לדורות.
השם בֶּן־עַמִּ֑י מבטא את העובדה שהבן נולד מתוך המשפחה ומבני עמה של האם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. האם התפארה בכך שהרתה לאדם מעמה ולא לאיש זר, שכן בעילת אנשי המקום נחשבה בעיניה לגנאי ולחרפה [שד"ל]. מתוך קריאת שם זה, נגזר גם שמה של האומה כולה, אשר נקראת תמיד ברבים בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן, ארץ בני עמון או מלך בני עמון, בשונה ממואב שנקרא בלשון יחיד [שד"ל, רד"ק]. האומות הללו התפתחו כישויות נפרדות ולא נקראו ישירות על שם לוט אביהם [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על ההבדל הבולט בין שתי האחיות, ומסכימים כי הצעירה נהגה בצניעות רבה יותר מאחותה הבכירה. בעוד שהבכירה קראה לבנה "מואב" וחשפה בפירוש כי הרתה לאביה, הצעירה השתמשה בלשון נקייה ומעודנת יותר כשרמזה על זהות האב בשם "בן עמי" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. בזכות הקפדה זו על שפה נקייה, זכתה הצעירה לשכר לדורות: כאשר ה׳ ציווה את משה כיצד לנהוג באומות אלו, על מואב נאסרה רק מלחמה גלויה אך הותר לשעבדם לעבודות כפייה, ואילו כלפי עמון נאסרה כל התגרות שהיא, אפילו לצורך שעבוד [תורה תמימה].
הדגשת הכתוב במילים "גם היא" מעוררת נידון פרשני. גישה אחת מסבירה כי באופן טבעי, מכיוון שתאוותה של האחות הצעירה במעשה הייתה פחותה משל אחותה, היא הייתה אמורה ללדת בת, אך בהשגחה אלוהית מיוחדת ילדה גם היא בן [העמק דבר]. גישה אחרת רואה בכך שיבוש של תוכניתן המקורית של האחיות, שקיוו ללדת בן ובת שיינשאו זה לזה כדי לקיים זרע, אך תוכנית זו הופרה כששתיהן ילדו בנים [מלבי"ם]. פירוש נוסף רואה במילים אלו רמז לעתיד, שכן גם הצעירה זכתה להעמיד מזרעה שושלת מלוכה, ממנה יצאה נעמה העמונית, אמו של המלך רחבעם [חזקוני].
הביטוי עַד־הַיּֽוֹם מלמד על רציפות היסטורית. בניגוד לאומות אחרות שגלו ושמן השתנה, אומת עמון שמרה על שמה ועל זהותה ללא הפסק [בכור שור]. מעבר לרציפות השם, נשמרה גם רציפות האופי. אמותיהם של עמון ומואב גדלו על ברכי תרבות סדום ועמורה האכזרית, ולוט אביהם פעל מתוך שכרות. טבע מושחת זה עבר בתורשה והוטמע באומות אלו "עד היום", ובא לידי ביטוי היסטורי באכזריותם כשסירבו לקדם את בני ישראל בלחם ובמים, ואף פיזרו ממון רב כדי לשכור את בלעם לקללם [חתם סופר].
השלכותיו של המעשה המגונה חרגו מגבולות המשפחה. ייתכן כי השמועות הקשות על גילוי העריות בין לוט ובנותיו הן אלו שגרמו לאברהם לעקור ממקומו ולעזוב את אזור חברון [ביאור שטיינזלץ]. לוט, שפירש מאברהם, איבד את מעלתו הרוחנית, ולכן נענש אפילו על מחשבת התאווה שהייתה לו כלפי בנותיו טרם השכרות. פרידה זו מאברהם הפכה לקרע עולמי, שבא לידי ביטוי באיסור ההלכתי החל על זכרי עמון ומואב לבוא בקהל ישראל [נחל קדומים]. עם זאת, עצם תיעוד הסיפור בתורה ללא גינוי מפורש, והעובדה שהוא הופך את העמונים והמואבים לקרובי משפחה של ישראל, מפריכים טענות שלפיהן בני ישראל בדו את הסיפור מתוך שנאה. אילו רצו להשמיצם מתוך איבה בלבד, היו מייחסים את מוצאם לאנשי סדום ולא ללוט [שד"ל].