מפגש לילי בעיר מושחתת מעמיד אדם בודד בפני דילמה מורכבת. מצד אחד, סכנת חיים מרחפת על מי שיעז להכניס אורחים זרים; מצד שני, פועמת בו מסורת הכנסת האורחים שספג בבית דודו. הצעתו של המארח משקפת את המתח הזה, כשהיא משלבת נדיבות עם זהירות קיצונית וניסיון להערים על בני העיר.
בפנותו אל האורחים במילים הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, לוט פונה אליהם בלשון חול ורואה בהם אנשים נכבדים או הולכי דרכים רגילים [רד"ק, מנחת שי, נתינה לגר]. רוב הפרשנים מבינים ביטוי זה כלשון בקשה ותחינה, אך יש המפרשים את המילה "נא" במשמעות של "עכשיו" – כלומר, מאחר שעברתם סמוך אליי עכשיו, הרי אתם אדונים לי ועליכם לסור אליי [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים]. פרשנות נוספת מציעה כי לוט רומז להם ש"עכשיו" הגיעה העת לתת את הלב ולהיזהר מפני רשעי העיר [מזרחי]. לוט, שידע כי אורחים בסדום נאלצים ללון ברחוב מחוסר ברירה, מנסה להפתיע אותם בהצעת אירוח חרף הסכנה [רש"ר הירש, העמק דבר].
הבקשה סוּרוּ נָא אינה רק הזמנה רגילה, אלא טומנת בחובה הנחיה טקטית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שלוט מבקש מהם לסטות מן הדרך הישרה וללכת בדרכים עקלקלות וצדדיות, כדי שלא יבלטו לעין ולא יזוהו על ידי אנשי העיר כמי שנכנסים לביתו [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, בכור שור, ביאור יש"ר].
בניגוד לאברהם שהקדים את רחיצת הרגליים ללינה, לוט הופך את הסדר ואומר וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם. רוב הפרשנים מסבירים ששינוי זה נובע מחוכמת ההישרדות של לוט: הוא רצה שהאורחים ישהו בביתו כשעל רגליהם עדיין ניכר אבק הדרכים. כך, אם יפרצו אנשי סדום לביתו, יוכל לטעון שהם אך זה הגיעו, ולהימנע מעלילה כאילו הסתיר אותם בביתו במשך מספר ימים בסתר [רש"י, חזקוני, צאינה וראינה, מלבי"ם]. מנגד, יש המלמדים זכות על לוט ומסבירים כי מכיוון שידע שהם מגיעים מבית אברהם, הניח שכבר נטהרו מאבק של עבודה זרה, ולכן לא היה דחוף לו שירחצו את רגליהם מיד עם כניסתם [חתם סופר]. עם זאת, ניכר כי הצעתו של לוט הייתה צנועה וזהירה מזו של אברהם, שכן היא כללה לינה והתרעננות בלבד, ללא ציון מפורש של סעודה [ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
בקשתו וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם נועדה להבטיח שיעזבו עם שחר, טרם יאיר היום ויתקבצו אנשי העיר להרע להם [רמב"ן, שד"ל, חזקוני, טור הארוך]. לחלופין, ייתכן שלוט פשוט סבר שהם עוברי אורח הממהרים לדרכם, ולכן הציע להם לצאת בהשכמה אם יחפצו בכך, מבלי להכריח אותם להישאר מעבר להכרח [רד"ק, העמק דבר].
תגובת המלאכים, וַיֹּאמְרוּ לֹּא, נאמרה בנחרצות ובזעף [העמק דבר]. בניגוד לאברהם, שאליו נענו מיד משום ש"אין מסרבין לגדול", לוט נחשב לאדם פשוט יותר, ולכן הרשו לעצמם לסרב לו תחילה [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, משכיל לדוד]. ההכרזה כִּי בָרְחוֹב נָלִין משמעה "אלא ברחוב נלין" [רשב"ם, רש"י]. סירובם נבע ממספר סיבות אפשריות: רצון לבחון האם אדם אחר בעיר יאסוף אותם [ביאור יש"ר], תקווה ששהותם הפומבית ברחוב תעורר את אנשי סדום לחזור בתשובה [חזקוני, צאינה וראינה], רצון שלא לעבור על חוקי המדינה האוסרים אירוח [מלבי"ם], או הפגנת חוסר פחד מול רשעי העיר, מתוך ביטחון בהיותם שלוחי האל שבאו לראות מה יוכלו המקומיים לעשות להם [בכור שור]. דעה ייחודית מפרשת את המילה "ברחוב" לא כרחוב העיר, אלא כרמז לכך שהם מעדיפים ללון בביתו של אברהם, הפתוח לרווחה כרחוב [פענח רזא].