רגע חשיפת צפונות הלב מעמת את שרה עם מציאות פלאית, שבה מחשבותיה הנסתרות גלויות וידועות. התגובה האנושית המיידית של פחד והכחשה, אל מול התוכחה, מבטאת רבדים עמוקים של אמונה, יראת כבוד ושלום בית.
הפרשנים מתמודדים עם השאלה הקשה: כיצד ייתכן ששרה, נביאה וצדקת, מכחישה את דברי ה' ואינה מאמינה להבטחה? הגישה המרכזית מסבירה ששרה לא ידעה כלל שמדובר במלאכי ה' [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך]. היא סברה שאלו אורחים רגילים, בפרט משום שאברהם טרם שיתף אותה בנבואה שקיבל קודם לכן על הולדת יצחק. משום כך, היא לא האמינה לדבריהם וצחקה בקרבה ללעג. דעה מקורית אחרת מציעה ששרה הכחישה את הדברים בכוונה כדי לבחון את תגובת אברהם: אם יגונן עליה ויריב עם האורחים מאין להם לדעת מה חשבה, תדע שאלו בני אדם, אך אם יסכים עמם, תבין שאלו מלאכים ושהבשורה אמת [ביאור יש"ר].
באשר לעצם ההכחשה, וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, רבים מהפרשנים מסנגרים על שרה ומסבירים שהיא לא שיקרה במצח נחושה. יש המבארים שהיא הכחישה את הדיבור בלבד; היא אכן צחקה במחשבתה, אך מעולם לא אמרה את הדברים בפועל, ולכן דייק הכתוב במילה לֵאמֹר [פני דוד, אדרת אליהו].
אחרים מסבירים שההכחשה נבעה משינוי דבריה על ידי ה' מפני השלום. שרה חשבה בלבה "ואדוני זקן", אך ה' ציטט אותה באוזני אברהם כאומרת "ואני זקנתי". שרה הכחישה את הציטוט המדויק הזה, אך נמנעה מלפרש את עצמה כדי לא לפגוע באברהם ולהזכיר את זקנתו [אלשיך, בעלי ברית אברם, דברי דוד]. גישה נוספת טוענת ששרה טענה שצחוקה לא היה צחוק של לעג וחוסר אמונה, אלא צחוק של שמחה [מלבי"ם, חתם סופר].
הכתוב מנמק את תגובתה במילים כִּי יָרֵאָה. המילה כִּי במשמעות זו מפורשת כ"מפני" או "בגלל" [רש"י, מזרחי, ריב"א]. פחד זה נבע מיראתה מאברהם, שמא הוא קורא את פניה, או מחשש שפגעה בכבוד האורחים [רמב"ן, רש"ר הירש]. הסבר עמוק יותר מציע שכאשר אדם צדיק מבין ששגה, עוצמת היראה והחרדה מפני בוראו כה גדולה, עד שאין לו כוח נפשי להודות מיד במעשהו [אור החיים]. למעשה, שרה כבר הרהרה בתשובה בקרבה ורצתה לומר "חטאתי", אך הפחד עצר בעדה [ספורנו].
התגובה להכחשה היא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ. המילה כִּי בחלק זה של הפסוק משמעותה "אלא", כלומר, אינו כדברייך, אלא באמת צחקת [רשב"ם, שד"ל, רש"י]. רוב הפרשנים סבורים שאברהם הוא המשיב, והוא מבהיר לה שאין טעם להסתיר זאת ומוטב להודות על האמת [אור החיים]. ברגע ששרה שמעה זאת, היא הבינה מיד שהאורחים הם מלאכים ושהמידע הגיע לאברהם בנבואה מאת ה', ולכן קיבלה את התוכחה ושתקה [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים שהדובר כאן הוא ה' בכבודו ובעצמו, וזהו המקרה היחיד שבו מצינו שהקב"ה דיבר ישירות עם אישה בענייניה הפרטיים [תורה תמימה, העמק דבר].