לאחר ההכנות הנמרצות, מגיש אברהם לאורחיו סעודת מלכים. באופן מפתיע, למרות שבפסוקים הקודמים אברהם ביקש משרה להכין לחם ועוגות, הלחם אינו מוזכר כלל בפירוט המנות שהוגשו.
הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להסבר חסרונו של הלחם. הגישה המרכזית על דרך הפשט גורסת כי אין צורך להזכיר את הלחם, שכן הוא המרכיב הבסיסי והמובן מאליו בכל סעודה. הכתוב בחר לפרט רק את המנות המיוחדות והיוקרתיות שהובאו כתוספת, כמו הבשר ומוצרי החלב [רשב"ם, רד"ק, שד"ל, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
לעומת זאת, הגישה המדרשית חושפת דרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים: שרה פרסה נדה באותו היום, והעיסה נטמאה. מכיוון שאברהם הקפיד לאכול את חולין בטהרה, הוא לא רצה להגיש לאורחיו מזון שהוא עצמו נמנע מלאכול [רש"י, פני דוד, מזרחי, רבנו בחיי, ברטנורא]. יש המוסיפים כי מאחר שהיה זה ערב פסח, שרה סילקה את ידיה מן הבצק שנטמא, והוא החמיץ ונאסר באכילה ולכן לא הוגש [רבנו בחיי, שפתי חכמים].
המנות שהוגשו כללו חֶמְאָה – שומן החלב שקולטים מעל פניו [רש"י, שד"ל, ביאור יש"ר], חָלָב, ובשר. הגשת בשר וחלב יחד מעוררת תמיהה בקרב המפרשים, לאור הקפדתו של אברהם על קיום התורה. הגישה הרווחת מיישבת זאת בכך שאברהם הגיש את המנות בסדר כרונולוגי: תחילה הגיש את מוצרי החלב, ורק לאחר מכן את הבשר, כפי שמותר על פי ההלכה [שפתי חכמים, חומש קה"ת, דעת זקנים, בכור שור, חזקוני]. דעה אחרת מציעה שאברהם הניח את הכל לפניהם יחד כדי שיבחרו ממה ברצונם לאכול [רד"ק]. מנגד, ישנו מדרש המציין כי המלאכים אכן אכלו בשר וחלב יחד. לימים, כשביקשו המלאכים למנוע את מתן התורה לישראל בטענה שהם טהורים וראויים יותר, הזכיר להם ה' (או משה) את חטאם זה בבית אברהם, ובכך ניצח בוויכוח [הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני].
לגבי הבשר, הכתוב מציין וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה. אף על פי שאברהם שחט שלושה פרים כדי להגיש לכל אורח בשר משובח, הפסוק נוקט בלשון יחיד. הפרשנים מסבירים כי אברהם לא המתין שכל הבשר יהיה מוכן, אלא "קמא קמא שתיקן" – כלומר, כל פר שנגמר בישולו הוגש מיד לפניהם כשהוא חם וטרי [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא]. המילה עָשָׂה מתפרשת כאן במשמעות של תיקן והכין את הבשר למאכל [רד"ק, דעת זקנים].
בזמן שהאורחים סעדו, אברהם מתואר כמי שעֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ. אברהם, גדול הדור, לא ישב לאכול עמם אלא עמד על רגליו בסמוך אליהם כמשמש ומלצר, כדי לראות אם יחסר להם דבר, כשהאילנות מספקים להם צל מן השמש [רשב"ם, רד"ק, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה].
סיומו של הפסוק, וַיֹּאכֵלוּ, מעלה את השאלה המפורסמת: וכי מלאכים אוכלים?
הגישה המרכזית היא שהמלאכים רק "נראו כמי שאכלו". המזון שהוכנס לפיהם הסתלק מיד וכלה מאליו, בדומה לאש שמימית השורפת את הקורבן [רש"י, רד"ק, רקנאטי, ר' סעדיה גאון, דעת זקנים]. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי בזכות צדקתו של אברהם וכבודו העצום, פתח ה' את פי המלאכים והם אכלו ממש מזון גשמי [מזרחי בשם סדר אליהו רבה, דברי דוד, משכיל לדוד]. דעה נוספת מציעה שהמילה וַיֹּאכֵלוּ מתייחסת רק לבני הבית האנושיים שנכחו שם והיו ראויים לאכילה, כמו ישמעאל [ר' סעדיה גאון, רבנו בחיי].
מתוך אכילת המלאכים – בין אם הייתה ממשית ובין אם למראית עין – לומדים הפרשנים כלל גדול בהליכות חיים: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג". כשם שמשה רבנו עלה לשמים ולא אכל, כך המלאכים שירדו לארץ נהגו כמנהג בני אדם וישבו לאכול, כדי לכבד את המקום, את המארח, ולא לעורר שינוי או מחלוקת [רש"י, קיצור בעל הטורים, תורה תמימה, גור אריה]. בנוסף, נלמד מכאן רמז להלכות סעודה, שאין להרבות בשיחה בזמן האוכל כדי למנוע סכנת חנק [קיצור בעל הטורים].