רגע לפני חורבן סדום, מתרחשת התלבטות אלוהית נדירה. בעוד אברהם מלווה את אורחיו, ה' עוצר כביכול כדי לבחון האם ראוי להסתיר ממנו את הגזירה המרחפת על העיר. פסוק זה חושף את מערכת היחסים המיוחדת והאינטימית שבין ה' לאברהם, ומהווה הקדמה הכרחית למשא ומתן שינהל אברהם להצלת העיר.
בביאור המילים וַיהֹוָה אָמָר, נחלקו המפרשים למי מופנית אמירה זו. יש הסבורים שה' דיבר אל פמליה של מעלה, אל צבא השמים או אל המלאכים השלוחים להפוך את סדום [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. אולם הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במחשבה פנימית. ה' כביכול מדבר אל לבו, וחושף את רצונו ומחשבתו עוד בטרם יפנה אל אברהם עצמו [רמב"ן, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, קונטרס חיבה יתירה].
ההחלטה לשתף את אברהם נובעת ישירות ממעשיו באותו הרגע. אברהם עסק במצוות גמילות חסדים וליווה את המלאכים. בחושיו הנבואיים, הוא הבחין שהם משקיפים לכיוון סדום והבין שהם עומדים לבצע פעולה נסתרת כלשהי. ה' לא רצה שאברהם ילך בתום לב וישתתף בלוויה של מי שעומדים להשחית, ולכן בחר לגלות לו את הסוד כשכר על מצוות הלוויה [אור החיים, צרור המור, ספורנו, תולדות יצחק]. מעבר לכך, אילו אברהם היה נפרד מהם בברכת "לכו לשלום" מבלי לדעת את מטרתם, המלאכים לא היו יכולים להשחית את העיר, שכן גזרתו של צדיק מתקיימת, ולכן ה' היה חייב להתערב ולשתף אותו [פני דוד].
המילה הַמְכַסֶּה נאמרת בלשון תמיהה [רש"י, ר' סעדיה גאון, אלשיך]. הפרשנים מונים מספר סיבות מהותיות מדוע ה' מסיק שאין זה ראוי להעלים מאברהם את אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:
ראשית, סדום וערי הכיכר נכללות בגבולות ארץ כנען שה' כבר הבטיח לאברהם ולזרעו. לכן, אין זה מן הדין שה' יחריב שטח השייך לאברהם מבלי ליידע אותו מראש ולקבל את הסכמתו [רשב"ם, רש"י, תולדות יצחק, ברכת אשר על התורה].
שנית, אברהם הוא אוהבו ועבדו של ה', ודרכו של ה' לגלות את סודותיו לנביאיו בטרם יפעל [בכור שור, ביאור יש"ר, שד"ל, ר' סעדיה גאון]. הקשר ביניהם מבוסס על חיבה עמוקה, השגחה פרטית וידיעה אינטימית, כפי שבא לידי ביטוי במילה "ידעתיו" המופיעה בהמשך [העמק דבר, רש"ר הירש, תולדות יצחק].
שלישית, יש כאן מטרה חינוכית ומוסרית כבירה. אברהם נבחר להיות אב לאומה גדולה שתפקידה לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. כדי שאברהם יוכל לחנך את הדורות הבאים, להוכיח אותם ולהזהיר אותם מפני חטאים, עליו לראות ולהבין לעומק כיצד פועל משפט ה' בעונשם של רשעים שזנחו את החסד, כדוגמת אנשי סדום [דעת זקנים, ספורנו, תולדות יצחק, אלשיך, רש"ר הירש].
בנוסף, הדבר נוגע לאברהם באופן אישי. אברהם כבר מסר את נפשו במלחמה כדי להציל את אנשי סדום, והוא מייצג בעולם את מידת החסד, בניגוד מוחלט לאנשי סדום שמנעו חסד. ה' רצה לשתף אותו כדי שאברהם יראה שכלו כל הקיצין ויסכים לאובדנם, אך דווקא בשל מידת החסד שבו, אברהם ניצל את ההזדמנות כדי לנסות וללמד עליהם זכות [אור החיים, שפתי כהן, חתם סופר].
מתוך הקישור בין שמו של אברהם בפסוק זה לבין הברכה המופיעה מיד לאחריו, לומדים חכמים את ההלכה שיש לברך אדם צדיק כאשר מזכירים את שמו, כגון אמירת "זכר צדיק לברכה" [תורה תמימה על התורה]. ולמרות שה' מפליג כאן בשבחיו של אברהם ומעניק לו מעמד של שותף בסודות ההנהגה, אברהם אינו מתגאה בכך כלל, אלא מגיב בהמשך בענווה עמוקה ומכריז על עצמו כ"עפר ואפר" [רבנו בחיי, צאינה וראינה].