בעמדו לפני ה׳ בניסיון להציל את ערי סדום מכיליון, אברהם מוצא עצמו בתווך שבין חמלה עצומה לבריות לבין תחושת אפסות מוחלטת מול הבורא. הדיון על גורל סדום מקפל בתוכו את המתח העדין שבין העוז הנדרש כדי לטעון כלפי מעלה ובין הענווה העמוקה המלווה כל מילה שיוצאת מפיו של אברהם.
המילה הוֹאַלְתִּי זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא רציתי, קיבלתי על עצמי או אזרתי אומץ [אבן עזרא, רד"ק, רש"י, הכתב והקבלה, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, מחוקקי יהודה]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון התחלה. על פי גישה זו, מכיוון שהקב"ה יושב כעת בדין על סדום, אברהם מצדיק את התערבותו בכך שבדיני נפשות ההלכה היא שמתחילים מן הצד, כלומר מן הקטנים והפחותים שבדיינים, ולכן דווקא הוא מורשה להתחיל וללמד זכות [כלי יקר, פני דוד, חנוכת התורה]. פירושים נוספים מציעים כי משמעות המילה היא המשכתי, שכן אברהם ממשיך את תפילתו לאחר שכבר פתח בה [שד"ל], או מלשון ריבוי, המעיד על כך שהוא מרבה דברים לפני ה׳ [בכור שור].
עצם הפנייה המבוטאת במילה וַיַּעַן מרמזת על דיבור בקול רם. אף שאין זה מדרכה של תפילה להיאמר בקול, מידת הרחמים גברה על אברהם ואילצה אותו לזעוק [העמק דבר]. בפנייתו לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, אברהם משתמש בשם אדנות ולא בשם המפורש מתוך בושה על כך שהוא מסרב להרפות וממשיך להפחית במספר הצדיקים הנדרש להצלה [אלשיך]. הוא מבין שקבע רף גבוה מדי בתחילה, וכעת הוא נאלץ לסגת ולבקש רחמים גם על מספר מועט יותר כדי להציל את הערים [מלבי"ם, ספורנו].
הביטוי עָפָר וָאֵפֶר מהווה את שיא השפלות והענווה של אברהם, ומתפרש בכמה רבדים. ברובד הטבעי והפילוסופי, זוהי הכרה באפסות החומר האנושי, שכן האדם נוצר מן העפר ובסופו לשוב ולהיות לאפר [אבן עזרא, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. ברובד ההיסטורי והאישי, אברהם מזכיר את הניסים שנעשו לו ומציין כי הוא כבר היה ראוי להירמס כעפר במלחמתו מול ארבעת המלכים ולהישרף לאפר בכבשן האש של נמרוד, והוא קיים כעת רק בזכות רחמי ה׳ [רש"י, דעת זקנים, ריב"א].
מבחינה רעיונית, אברהם בוחר בשני חומרים אלו כדי לבטא ביטול מוחלט. לעפר יש פוטנציאל להצמיח אך אין לו מקור ויחס אבות, ואילו אפר מגיע ממקור שהיה פעם חשוב אך אינו יכול להצמיח דבר בעתיד. אברהם מכריז שאין לו לא זכות אבות להישען עליה ולא זכות צאצאים, והוא מבקש רק חסד [העמק דבר, בית הלוי]. יתרה מכך, כאשר מערבבים עפר ואפר יחד, מתקבל חומר שאין בו שום תועלת [חומת אנך]. ביטול עצמי זה הוא שמאפשר לשכינה לשרות עמו ולצרף את תפילתו להצלת העיר [חתם סופר].
הפרשנים מסכימים כי בזכות ענווה קיצונית זו, זכו בניו של אברהם לשתי מצוות מרכזיות המבוססות על חומרים אלו: אפר פרה אדומה המטהר את הטמאים, ועפר סוטה המברר את האמת ומטיל שלום בין איש לאשתו [רבנו בחיי, תורה תמימה, בית הלוי, פרדס יוסף]. מידה זו של הקטנת העצמו דווקא בעת קבלת גדולה מאת ה׳, הפכה לסימן ההיכר של מנהיגי ישראל לדורותיהם, בניגוד לאומות העולם שנוטים למרוד כשהם זוכים לגדולה [תורה תמימה]. ענווה זו היא גם שעמדה לאברהם והגנה עליו כאשר העז להקדים ולהזכיר את שם ה׳ בטרם פתח בדיבור [חנוכת התורה].