לאחר ששרה שומעת את בשורת הלידה וצוחקת בקרבה, מגיעה התגובה האלוהית. הדובר בפסוק, וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם, הוא למעשה המלאך השליח, אשר נקרא בשם שולחו כדי להדגיש שמדובר במלאכים היודעים נסתרות ולא באנשים רגילים [רד"ק, שד"ל, רבנו בחיי]. לחלופין, ה' בכבודו ובעצמו התערב בשיחה שאברהם ניהל עם אורחיו, ובכך התגלה לאברהם כי מדובר בשליחי אל [ביאור שטיינזלץ].
השאלה המרכזית שעולה מן הפסוק היא מדוע ה' מקפיד על שרה ושואל לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה, שהרי גם אברהם צחק כאשר התבשר על הולדת יצחק. הפרשנים מציעים כמה גישות להבדל זה:
הגישה המרכזית היא שקיים הבדל במהות הצחוק. אברהם צחק מתוך שמחה ואמונה שלמה, בעוד צחוקה של שרה נבע מספק, לעג או חוסר אמונה, והיא לא האמינה עד שראתה שגופה חזר לנעוריו [אור החיים, בעלי ברית אברם, חתם סופר]. הבדל נוסף נעוץ בכך שאברהם לא הסתיר את פליאתו וביטא אותה באמירה מפורשת, ואילו שרה הסתירה את צחוקה בקרבה, כמי שסבורה שאין טעם כלל לשאול משום שהדבר בלתי אפשרי [קונטרס חיבה יתירה].
מנגד, יש הסבורים שגם אברהם היה ראוי לנזיפה על צחוקו, אך ה' המתין עד שגם שרה תצחק כדי להוכיח את שניהם יחד [רב סעדיה גאון]. דעה נוספת גורסת כי ה' אכן רצה להוכיח את אברהם, אך כדי לא לביישו פנים אל פנים, הוכיח אותו בעקיפין דרך התוכחה לשרה [חזקוני].
המילים הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד מבטאות תמיהה גדולה: האם באמת ובתמים יתרחש הפלא ואלד ילד? [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר]. המילה "אמנם" משמעותה כאן היא "האמנם", כלומר האם הדבר אכן יאומן [שד"ל, אבן עזרא].
בסיום דבריו, ה' מצטט כביכול את שרה כאומרת וַאֲנִי זָקַנְתִּי. נקודה זו מעוררת דיון רחב, שכן שרה אמרה במקור "ואדוני זקן" (כלומר, אברהם זקן).
גישה אחת מסבירה שה' שינה את דבריה במכוון מפני דרכי שלום, כדי שלא להטיל דופי באברהם ולמנוע מריבה בין בני הזוג [רש"י, תורה תמימה, דעת זקנים].
אולם, פרשנים רבים חולקים על כך שניתן לייחס לה' שינוי מהאמת. לשיטתם, ה' כלל לא שינה את דבריה. שרה אכן התייחסה לזקנתה שלה כשאמרה קודם לכן "אחרי בלותי" (שמשמעותו "אני זקנתי"). ה' פשוט בחר לצטט רק את החלק הזה מדבריה, והשמיט את החלק שבו אמרה "ואדוני זקן" מפני השלום. כלומר, ה' אמר אמת מוחלטת, אך בחר שלא לגלות את כל האמת כדי לשמור על כבודו של אברהם [רמב"ן, רשב"ם, אבן עזרא, הטור הארוך].
השמטה זו גם מסבירה מדוע שרה הכחישה מאוחר יותר שצחקה. כאשר שמעה שהמלאך תולה את הצחוק בכך שהיא זקנה, היא השיבה "לא צחקתי", שכן בסובייקטיביות שלה, הצחוק והספק העיקריים נבעו מזקנתו של אברהם, ולא ממצבה שלה [הכתב והקבלה].