לאחר שנימול, אברהם שרוי בעיצומה של התגלות אלוהית. מתוך דבקות עמוקה זו, הוא קוטע את הקבלת פני השכינה כדי לקיים את מצוות הכנסת אורחים. בחירה זו מדגישה כי הנבואה בישראל אינה מצב של ניתוק מהמציאות, אלא היא שזורה בעשייה פעילה של חסד ושמחה של מצווה [העמק דבר, רש"ר הירש]. יתרה מכך, הופעת כבוד ה' קדמה להופעת האורחים כדי לאמת עבור אברהם שמדובר בשליחי עליון [רס"ג], וכביטוי של חיבה, שבו מתגלה תחילה המלך ואחריו מגיעים משרתיו [מלבי"ם].
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא. הכפילות של הפועל וַיַּרְא בפסוק עוררה את תשומת לב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רובם היא שאין מדובר בראייה פיזית גרידא, אלא בשני שלבי התבוננות. הראייה הראשונה הייתה ראייה נבואית-רוחנית שבה חזה במלאכים בעודם בעלי טבע עליון, ואילו הראייה השנייה הייתה חושית, כאשר אלו התלבשו בצורה גשמית של בני אדם [רד"ק, רבנו בחיי, מלבי"ם, רקנאטי, אברבנאל]. גישה אחרת מסבירה שהראייה הראשונה הייתה פיזית כמשמעה, ואילו השנייה מסמלת הבנה עמוקה – אברהם התבונן והבין שההלכים אינם עוברי אורח רגילים, אלא שלוחים מאת ה', או שהבין מתוך עמידתם כי אינם רוצים להטריחו [רש"י, הדר זקנים, קונטרס חיבה יתירה].
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. על אף שהיו אלו מלאכי עליון, הכתוב מכנה אותם "אנשים". הפרשנים מסבירים כי אברהם, שכוחו הנבואי היה גדול ורגיל בהתגלויות, לא נרתע ממראם ולכן נדמו לו כאנשים, בניגוד ללוט שכוחו הנבואי היה חלש ולכן נדמו לו כמלאכים [רד"ק, אברבנאל]. הסיבה להגעתם של שלושה מלאכים דווקא – מיכאל, גבריאל ורפאל – נובעת מהכלל לפיו "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" שאינן מאותו סוג. לכן, אחד נשלח לבשר לשרה על הולדת יצחק (משימה של חסד), השני להפוך את סדום (משימה של דין), והשלישי לרפא את אברהם ממילתו. המלאך שריפא את אברהם, או זה שבישר לשרה, המשיך משם כדי להציל את לוט, שכן רפואה והצלה, או בשורה והצלה, נחשבות שתיהן לפעולות של חסד ורחמים שניתן לאגוד תחת שליחות אחת [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה, מזרחי].
נִצָּבִים עָלָיו. משמעות הביטוי היא שהם עמדו סמוך לו, פנו אליו והמתינו שיתפנה מנבואתו [ספורנו, רמב"ן]. הופעתם הפתאומית, כאילו צצו משום מקום מבלי שייראו מתקרבים בהדרגה מן הדרך, רמזה לאברהם על טבעם הפלאי [תולדות יצחק, קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, יש המפרשים כי המלאכים עמדו מרחוק במקומם ולא התקרבו לאוהל, משום שראו שאברהם סובל מכאבי המילה ולא רצו להטריחו. לפי פירוש זה, המילה "עליו" אינה מתארת סמיכות פיזית, אלא משמשת בלשון נקייה ומכובדת כלפי המלאכים [רש"י, גור אריה].
מתוך הבנה שהם נמנעים מלהטריחו, הזדרז אברהם: וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל. הריצה מבטאת את הזריזות, החיבה והחשיבות העצומה שייחס למצוות הכנסת אורחים. אברהם לא המתין שיתקרבו אל האוהל, אלא רץ לכל אורך הדרך מפתח אוהלו ועד אליהם [ספורנו, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. אף שהיה זקן וחלש מן המילה, עצם ההתבוננות במלאכים ריפאה אותו והעניקה לו כוח פלאי לרוץ [אור החיים, ביאור יש"ר, תולדות יצחק].
וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. השתחוויה זו לא הייתה לשם פולחן, אלא קידה של כבוד [רס"ג]. הוא עשה זאת משום שמראם היה מעורר יראה והוא סבר שהם אנשים גדולים ונכבדים או שלוחים של מלך [ספורנו, רד"ק], או משום שזיהה בבירור שמדובר במשרתי עליון והשתחווה מתוך הכרה בקדושתם [אור החיים, רקנאטי].