בראשית, פרק י״ח, פסוק ב׳

בעיצומה של התגלות ה', אברהם קוטע את נבואתו כדי לעסוק בחסד, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא בשני שלבים: תחילה חזה במלאכים בראייה רוחנית ולאחר מכן ראה אותם בצורה גשמית, או שהתבונן והבין לעומק כי מדובר בשליחי עליון. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים הופיעו לפניו, שכן כל מלאך הופקד על שליחות נפרדת של רפואה, בשורה או חורבן, והם נדמו לו כאנשים משום שהיה מורגל בנבואה ולא נרתע ממראם. המלאכים היו נִצָּבִים עָלָיו, כלומר עמדו סמוך אליו והמתינו שיתפנה, או שהופיעו פתאום מרחוק ונמנעו מלהתקרב כדי לא להטריחו בכאב המילה. משראה שעצרו, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל בזריזות, לאחר שעצם ההתבוננות בהם ריפאה אותו והעניקה לו כוח פלאי לנוע. כשהגיע אליהם וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה כקידה של כבוד, מתוך מחשבה שמדובר באנשים נכבדים או מתוך הכרה ברורה בקדושתם כמשרתי ה'.