בראשית, פרק י״ח, פסוק כ״ז

אברהם עומד בתווך שבין חמלה עצומה על אנשי סדום לבין תחושת אפסות מול ה', ולכן וַיַּעַן וזועק בקול רם מתוך מידת הרחמים שגוברת עליו. הוא מצהיר הִנֵּה־נָא הוֹאַלְתִּי, כלומר אזרתי אומץ להתחיל וללמד זכות, אך מתוך בושה על כך שהוא ממשיך להתעקש ולהפחית את מספר הצדיקים הנדרש להצלה, הוא בוחר לְדַבֵּר אֶל־אֲדֹנָי בשם אדנות ולא בשם המפורש. כדי לבטא ביטול מוחלט ופנייה לחסד בלבד, הוא מתאר את עצמו כעָפָר וָאֵפֶר, מתוך הכרה שהאדם נוצר מעפר ושב לאפר, וכהודאה על הנסים שהצילו אותו בעבר מלהירמס ולהישרף. בחירת חומרים אלו ממחישה שאין לו זכות אבות או צאצאים להישען עליהם, וענווה זו היא שמאפשרת לשכינה לשרות עמו ומזכה את בניו במצוות המבוססות על עפר ואפר.