רגע ההתגלות האלוהית לאברהם נקטע עם הופעתם של שלושה עוברי אורח. פנייתו של אברהם בפסוק זה מציגה דו-שיח מורכב, אשר עורר את אחת המחלוקות הפרשניות המוכרות ביותר, הסובבת סביב זהות הנמען שאליו מופנים הדברים.
המילה אֲדֹנָי עומדת במוקד הדיון, והפרשנים נחלקו האם מדובר בשם קודש המופנה לה׳, או בשם חול המופנה לאנשים שניצבו מולו [רש"י, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשם קודש. הוכחה דקדוקית לכך נמצאת בניקוד המילה בקמץ תחת האות נו"ן, ניקוד המייחד את שם ה׳ ומורה על עליונות וקביעות, בניגוד לניקוד בפתח או בחיריק המעיד על פנייה אנושית לשון חול [רבנו בחיי, תולדות יצחק, מנחת שי, גור אריה]. לפי גישה זו, אברהם פונה אל ה׳, שזה עתה נגלה אליו, כמבקש רשות כביכול: אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, כלומר, אם רצונך בכך [ביאור שטיינזלץ], אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים. מתוך בקשה זו נלמד הכלל הגדול כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה [רד"ק, תורה תמימה, מלבי"ם]. בקשה זו גם ממחישה את ענוותנותו העצומה של ה׳, שממתין כביכול לבשר ודם [תורה תמימה], ומעידה על כך שהשכינה אינה מסתלקת בקלות מאת הצדיקים [אדרת אליהו]. מבחינה כרונולוגית, פרשנים אלו מסבירים כי אף שהפסוק נכתב לאחר התיאור שבו אברהם רץ לקראת האנשים, בפועל פנייה זו לה׳ התרחשה קודם לכן, שכן התורה אינה מקפידה תמיד על סדר זמנים רציף באותו עניין [רש"י, ריב"א, חזקוני, משכיל לדוד]. דבריו של אברהם מתפקדים כמאמר מוסגר או כתפילת הקדמה לפני שניגש לדבר עם האורחים [קונטרס חיבה יתירה].
מנגד, גישה פרשנית אחרת גורסת כי המילה אֲדֹנָי היא חול, ואברהם פונה בדבריו אל האורחים עצמם [רש"י, ספורנו, שד"ל, רלב"ג]. אולם, מאחר שניצבו מולו שלושה אנשים, מתעוררת השאלה מדוע פנה אליהם בלשון יחיד באומרו אַל־נָא תַעֲבֹר.
על כך ניתנו מספר תשובות. דעה רווחת היא שאברהם פנה אל הגדול והחשוב שבהם, מתוך הבנה שאם הוא יעצור, חבריו יישארו עמו [רש"י, שד"ל, צאינה וראינה]. אברהם זיהה מיהו הגדול על פי אופן הליכתם, שכן המלאך מיכאל צעד באמצע, כשגבריאל מימינו ורפאל משמאלו, וכך הבין שהוא המנהיג [ריב"א, שפתי חכמים, חזקוני, ברטנורא, דברי דוד].
פירוש נוסף מציע שאברהם קרא לכולם יחד אדונים, אך פנה לכל אחד ואחד מהם בנפרד בלשון יחיד מתוך נימוס, כבוד ורצון עז לארחם [רמב"ן, הטור הארוך].
גישה ייחודית מסבירה שאברהם פנה בלשון יחיד דווקא למלאך השלישי, גבריאל. אברהם הרגיש ששני המלאכים האחרים ממילא מתכוונים להיכנס אליו, האחד כדי לרפאותו והשני כדי לבשר לשרה על הולדת הבן. אולם השלישי, שהיה בדרכו להחריב את סדום, לא היה אמור לעצור אצלו. לכן, אברהם התחנן במיוחד אליו שלא ימשיך בדרכו ויצטרף לחבריו [אור החיים, הטור הארוך, תולדות יצחק, פענח רזא].
מעבר לזהות הנמען, הפרשנים מתעכבים על משמעות המילים עצמן. הבקשה אַל־נָא תַעֲבֹר מתפרשת כתחינה שלא יטו את דרכם הלאה עד שיסעדו את לבם [רד"ק]. יש המפרשים זאת כבקשה לראש המשלחת שלא ימהר להמשיך בדרכו כפי שנוהגים שלוחים הממהרים להשלים את משימתם [ספורנו]. דעה נוספת גורסת כי המילה נא אינה לשון בקשה אלא מציינת זמן, כלומר עתה. מאחר שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת עם זריחת השמש, אברהם ביקש מהם שלא ימשיכו בדרכם עתה, אלא ינוחו מעט מקרירות הלילה ויסעדו לפני ההליכה [הכתב והקבלה].
כדי להבין כיצד בכלל יכלו מלאכים רוחניים להיראות כאנשים עוברי אורח, מוסבר כי בעת ירידתם לעולם הזה, המלאכים מתגלמים ולובשים צורה גשמית של גוף ובשר, המורכבת מיסודות דקים, כך שהם נראים באופן ממשי ומוחשי לחלוטין לעיני בשר ודם [מלבי"ם].