מעבר חד מתרחש בין אוהלו של אברהם, המאופיין בחסד ובהכנסת אורחים, לבין יעד מסעם הבא של המלאכים אל סדום המושחתת.
כאשר נאמר וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם, הפרשנים מסבירים כי האנשים קמו מבית החסד של אברהם [ספורנו, רד"ק]. מתוך שלושת המלאכים שבאו לאברהם, שניים פנו ללכת לעבר סדום כדי להחריבה, ואילו המלאך השלישי, הגדול שבהם, נשאר כדי לדבר עם אברהם בשם ה' [רשב"ם, ביאור יש"ר, אברבנאל]. יש הסבורים כי עזיבתם המיידית נבעה מכך ששרה הכחישה שצחקה, והמלאכים, המייצגים את האמת, לא רצו להשתהות במקום שבו נאמר דבר שקר [צרור המור]. המלאכים בחרו ללכת כבני אדם רגילים ולא להיעלם כהרף עין, כדי לאפשר לאברהם לקיים בהם את מצוות הלוויה [אלשיך].
לאחר מכן נאמר וַיַּשְׁקִפוּ, מילה המבטאת הבטה בוחנת ממקום גבוה אל מקום נמוך [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל השקפה בתורה נושאת משמעות שלילית של מכה ופורענות, ולכן המלאכים הפנו את פניהם לסדום במטרה להביא עליה כליה. היוצא מן הכלל היחיד לכלל זה הוא ההשקפה הקשורה למתן צדקה ומתנות עניים, שכן בכוחה של הצדקה להפוך את מידת הדין והרוגז למידת הרחמים [רש"י, גור אריה, פענח רזא, הדר זקנים]. כאן מתחדד הפער העצום: המלאכים יצאו מביתו של אברהם, שבו חוו נתינה וחסד, והשקיפו לרעה על סדום, עיר שעוונה המרכזי היה גאווה, אנוכיות ואכזריות כלפי עניים ואורחים [ספורנו, מלבי"ם, רש"ר הירש, חומש קה"ת].
בסוף הפסוק מתואר כי אברהם הולך עמם לְשַׁלְּחָם, כלומר ללוות אותם בדרכם [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר]. אברהם עדיין לא ידע שמדובר במלאכים, אלא סבר שהם אורחים רגילים או נביאים, ולכן נהג בהם מנהג דרך ארץ ויצא ללוותם כדי לכבדם ולהראות שחברתם חביבה עליו [רש"י, מזרחי, שד"ל, גור אריה]. בנוסף לכבוד, אברהם ידע שאנשי סדום פוגעים בעוברי אורח, ולכן הלך עמם כדי לשמור עליהם בדרך מפני סכנות העיר [מלבי"ם]. הפרשנים מציינים כי שיעור הלוויה הראוי שמעניק בעל הבית לאורח הוא מרחק של מיל [רד"ק, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. בזכות מסירותו של אברהם והקפדתו על מצוות הלוויה, הוא זכה לגילוי שכינה ולהתגלות הנבואית שבה שיתף אותו ה' בסוד השמדת סדום המופיע בפסוקים הבאים [רבנו בחיי, אברבנאל].