לפני חריצת דינה של סדום, ה' מצהיר על כוונתו לבחון את רשעתם מקרוב. למרות שהכל גלוי וידוע לפניו, הכתוב משתמש במונחים אנושיים של חקירה ודרישה כדי להעביר מסרים מהותיים על מהות המשפט האלוהי והאנושי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה לא נכתבו משום שה' זקוק לבירור עובדתי, אלא כדי ללמד את דייני הארץ מוסר: אין לפסוק דיני נפשות על סמך שמועות בלבד, אלא יש לחקור, לדרוש ולראות את הדברים לאשורם. מעבר לכך, הירידה מתפרשת כירידה לסוף דעתם ועומק מעשיהם של אנשי סדום [רש"י, ספורנו, גור אריה, מזרחי], או כמעבר ממידת הרחמים למידת הדין [הטור הארוך, רבנו בחיי, אלשיך]. יש המפרשים כי ה' בחר לרדת ולשפוט אותם לא על פי אמות המידה העליונות והמושלמות שלו, אלא בהשוואה לבני אדם רגילים [אור החיים], תוך בחינת המניעים, הזמן והנסיבות שהובילו לחטאם, דבר שרק שופט אלוהי מסוגל לעשות [מלבי"ם]. בנוסף, הראייה נועדה לתת לאנשי סדום הזדמנות אחרונה, על ידי שליחת המלאכים בדמות אורחים כדי לבחון האם ימשיכו במרדם וינהגו בהם באכזריות גם בזמן אמת [אור החיים, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה].
המילה הַכְּצַעֲקָתָהּ מנוסחת בלשון נקבה יחיד. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לצעקת המדינה כולה, שהייתה אם לכל ערי הכיכר [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר, חזקוני]. לצד זאת, פרשנים רבים מביאים את דרשת חז"ל ולפיה מדובר בצעקתה של נערה ספציפית, שהוצאה להורג באכזריות משום שהעזה לתת מזון לעני, וצעקתה היא זו שהכריעה את הכף והגיעה עד לכסא הכבוד [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי, הדר זקנים].
לגבי המילים עָשׂוּ כָּלָה, קיימות שתי גישות עיקריות. גישה אחת, הנתמכת בטעמי המקרא המפרידים בפסיק (פסק) בין המילים, גורסת כי יש לקרוא זאת כמשפט תנאי: אם אכן עשו כצעקה שבאה אליי, אעשה בהם כליה והשמדה מוחלטת [רשב"ם, רש"י, רד"ק, שד"ל, חזקוני]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כלה מלשון "כולם", כלומר, ה' בוחן האם כולם ללא יוצא מן הכלל השתתפו בפשע ואין ביניהם אפילו אדם אחד שמוחה על הרעה [ספורנו, הטור הארוך, הכתב והקבלה].
הפסוק נחתם במילים וְאִם לֹא אֵדָעָה. אם יתברר שלא כולם חטאו, או שהם אינם ממשיכים לעמוד במרדם, ה' מצהיר שידע מה לעשות. המילה אדעה מתפרשת על ידי חלק מהפרשנים מלשון ענישה וייסורים, כלומר אדע כיצד להעניש אותם בייסורים במקום להשמידם כליל [רש"י, הכתב והקבלה, ברטנורא]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון רחמים, סליחה והצלה [אבן עזרא, חזקוני, רלב"ג]. לבסוף, פרשנים מספר מציינים כי ה' השאיר את סוף הפסוק עמום ופתוח בכוונה תחילה, כדי לאותת לאברהם שטרם נגזרה גזירה סופית, ובכך לפתוח לו פתח להתפלל וללמד זכות על סדום [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר, נחלת יעקב].