משא ומתן זה בין אברהם לה׳ מציג את המשך ניסיונותיו של אברהם להפחית בשיטתיות את מספר הצדיקים הנדרש כדי לבטל את גזירת הכיליון מערי הכיכר. המעבר מחמישים לארבעים משקף שלב חדש בטיעון המוסרי והמשפטי להצלת הרבים בזכות המעטים.
המילים וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו מלמדות כי אברהם המשיך את קו התפילה המקורי שלו, מתוך הבנה שה׳ הוא זה שמשלים את המניין ושההגנה על הערים תלויה בחסדו [אור החיים]. לאחר שהבין מהפסוק הקודם שארבעים וחמישה צדיקים אינם יכולים להרכיב חמש עדות שלמות (עשרה לכל עיר), אברהם משמיט את חמשת הבודדים שאינם מצטרפים לעדה, וממקד את בקשתו בארבעים צדיקים [מלבי"ם].
לגבי המספר אַרְבָּעִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכוונת אברהם הייתה שארבעים הצדיקים יצילו ארבע מתוך חמש הערים [רש"י, פני דוד]. אולם, עולה השאלה: אם חמישים צדיקים מצילים חמש ערים, הרי שמבחינה יחסית מובן מאליו שארבעים יצילו ארבע, ואם כן מדוע הוצרך אברהם לבקש זאת במפורש? הפרשנים מסבירים כי זכותם של רבים העושים מצווה גדולה מזכותם של מועטים. אברהם חשש שמא כוחם של ארבעים צדיקים אינו שווה בכוחו היחסי לזה של חמישים, ולכן הוצרך לשאת תפילה נפרדת על כל הפחתה במספר [מזרחי, ברטנורא, גור אריה].
כיצד בדיוק פועלים ארבעים הצדיקים במרחב? גישה אחת מצביעה על מנגנון של איגום וקיבוץ הצדיקים מכל רחבי אזור הכיכר, כך שזכותם המשותפת תחולק ותציל ארבע ערים [ברכת אשר]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מדייקים מהמילה "שם" שאברהם התכוון לעיר סדום לבדה. לפי חישובו, בסדום כבר שהו לוט, אשתו, בנותיו וחתניו, ולכן קיווה שכל ארבעים הצדיקים יתקבצו לסדום, שהיא עיר המטרופולין. משם, זכותם תגן על שאר הערים הסמוכות לה. העיר החמישית, שבה יהיה מיעוט צדיקים, תיהפך, אך הצדיקים שבה יינצלו ויברחו למקום אחר [לבוש האורה, שפתי חכמים]. דעה נוספת קושרת את החישוב למשפחת לוט בלבד, ומסבירה שאברהם סבר כי לוט, אשתו, ארבע בנותיו וארבעת חתניו מהווים יחד עשרה צדיקים בסדום [ברטנורא]. המספר עשרה הוא קריטי, שכן זהו המניין המינימלי הנדרש כדי להוות "עדה" שתזכה להשגחה אלוהית מיוחדת, מעבר להשגחה הפרטית הניתנת לכל אדם בנפרד [מחוקקי יהודה]. אברהם הקפיד שלא להפחית מעשרה צדיקים לעיר כדי לשמור על מבנה זה של עדה [אבן עזרא].
בתשובתו של ה׳, הביטוי לֹא אֶעֱשֶׂה מפורש כהבטחה שלא לעשות כליה והשחתה מוחלטת [רד"ק, אבן עזרא], כביטוי למידת הרחמים האלוהית [נתינה לגר]. חלק מהפרשנים מצביעים על שינוי לשוני מדויק בתשובותיו של ה׳: בעוד שבמספרים אחרים אמר ה׳ "לא אשחית", כאן הוא אומר "לא אעשה". ההבדל נובע מכך שכל עוד הצדיקים מהווים רוב (ארבעים צדיקים המגינים על ארבע מתוך חמש ערים), ה׳ מבטיח שלא תהיה שום "עשייה" של פורענות כלל, והמיעוט החוטא יתבטל ברוב. רק כאשר המספר ירד לעשרים או עשרה, המהווים מיעוט מול רוב הערים, ה׳ יחזור לומר "לא אשחית", כלומר הוא יציל את ערי המיעוט אך לא ימנע את הפורענות מהשאר [אלשיך]. לבסוף, הבטחה זו של ה׳ טומנת בחובה הסכמה לכך שאפילו העיר שאין בה עדת צדיקים שלמה לא תיענש, משום שרוב הערים יגנו על המיעוט [מלבי"ם].