אברהם אבינו מציג בפני אורחיו מופת של הכנסת אורחים, כשהוא מציע להם סעודה קלה ומהירה כדי לא לעכבם בדרכם, אך בפועל מתכוון להעניק להם הרבה מעבר לכך.
בבקשתו וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, אברהם מציע דבר מועט – "פת", שהיא חתיכת לחם [רד"ק, שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי זהו ביטוי למידתם של צדיקים, שאומרים מעט אך עושים הרבה, שכן בפועל אברהם טרח והכין עבורם סעודה גדולה עם בן בקר רך וטוב. הצעת פת לחם בלבד נאמרה מתוך נימוס וענווה, כדי שלא להכביד על האורחים בהמתנה ארוכה לסעודה גדולה, אלא לתת להם לנוח מעט ולהמשיך בדרכם [רמב"ן, אבן עזרא]. השימוש במילה "ואקחה" במקום לומר להם "קחו", מרמז על כך שבעל הבית הוא זה שבוצע את הלחם ומגיש אותו [קיצור בעל הטורים, פני דוד], או שאברהם בחר לאכול יחד עמם כדי שיחושו בנוח, ובכך ראה את הסכמתם לאכול כמתנה שהוא עצמו לוקח מהם [מלבי"ם, פרדס יוסף].
לאחר מכן הוא מבקש וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, כלומר תחזקו ותתמכו את גופכם באכילת הלחם, שכן חלל הגוף נקרא "לב" [שד"ל, ביאור יש"ר]. רבים מהפרשנים עומדים על כך שהמילה נכתבה בצורה "לבכם" (לב אחד) ולא "לבבכם" (שני לבבות). שינוי זה מרמז לכך שהאורחים היו למעשה מלאכים, שאין בהם יצר הרע, ולכן יש להם רק לב אחד המכוון לטוב, בשונה מבני אדם בשר ודם שיש בהם יצר טוב ויצר הרע [רבנו בחיי, רש"י, הדר זקנים, שפתי חכמים]. גם אם אברהם לא ידע שהם מלאכים, פנייתו אליהם בלשון זו הייתה דרך כבוד, כמתייחס לאנשים נעלים שמידותיהם כשל מלאכים [דברי דוד].
אברהם מבטיח לאורחיו אַחַר תַּעֲבֹרוּ, כלומר מיד לאחר שתנוחו ותאכלו תוכלו להמשיך בדרככם, מבלי שאעכב אתכם [רמב"ן, רד"ק, ספורנו]. המילה "אחר" משמעותה כאן "אחר כך תלכו" [רש"י, מזרחי], ויש המציינים כי מילה זו היא "עיטור סופרים" – מסורת של יופי ושלמות לשונית שעברה למשה מסיני, ואין להשמיטה כלל [מנחת שי, תורה תמימה].
את סיבת ההזמנה הוא מנמק במילים כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהביטוי "כי על כן" משמעותו "הואיל ו-" או "מכיוון ש-". אברהם אומר להם: מכיוון שכבר הזדמנתם ועברתם על פני ביתי, לא ייתכן שתמשיכו מבלי שאארח אתכם [רשב"ם, רד"ק, רש"י]. גישה נוספת מסבירה ש"על כן" מציין את עצם הסיבה לאכילה: מכיוון שאתם עוברי דרך, מן הצורך שתחזקו את כוחכם באכילה [הכתב והקבלה], ואולי אף סטתם במיוחד מדרככם כדי לעבור אצלי ולחלוק לי כבוד [רלב"ג, תולדות יצחק].
תגובת האורחים, וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, מעוררת מספר כיווני מחשבה, בפרט סביב השאלה מדוע אמרו "תעשה" ולא "נעשה". גישה אחת מסבירה כי האורחים ידעו שהם מלאכים ואין בהם באמת אכילה ושתייה, ולכן אישרו לאברהם לעשות את הפעולה בעצמו [העמק דבר, הטור הארוך, ריב"א]. גישה שנייה רואה בכך נימוס ודרך ארץ: הם ביקשו מאברהם שיעשה בדיוק כפי שאמר – יביא רק פת לחם ולא יטריח את עצמו בהכנת סעודה גדולה שתעכב אותם [רד"ק, ספורנו, בכור שור]. כמו כן, מדרך הנימוס שהאורח אינו מתנהג כמי שעושה טובה לבעל הבית בכך שהוא אוכל אצלו, אלא מראה שכל הטרחה נוחה לו והיא לכבודו של המארח [הכתב והקבלה].
גישה שלישית וייחודית מצביעה על הקפדה של טהרה: האורחים ידעו ששרה תהיה נדה, ולכן הלחם שתיגע בו יהיה טמא. באומרם "כן תעשה", הם רמזו לאברהם שהוא בעצמו חייב לקחת ולהכין את הלחם בטהרה, ואם לא יעשה זאת בעצמו – לא יוכלו לאכול ממנו. רמז זה התממש בסופו של דבר, שכן אברהם לא הגיש להם את הלחם [פני דוד, רבנו בחיי]. לבסוף, עצם הסכמתם המיידית להזמנה ללא ויכוח מלמדת שאין מסרבים לאדם גדול כאברהם, בניגוד ללוט שאצלו סירבו המלאכים תחילה עד שהפציר בהם רבות [תורה תמימה, חנוכת התורה].