הדיאלוג המרתק בין אברהם לבין שופט כל הארץ מגיע לשיאו בפסוק זה. אברהם מתייצב באומץ ובחוש צדק פנימי מול בוראו, ומציב את הרף המינימלי של צדקה הנדרש כדי להציל חברה מושחתת מכליון.
בפתיחת דבריו, אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה, אברהם מבקש את אורך רוחו של ה'. הוא פונה כעבד המשווה עצמו לרבו, ומבקש שזכותו שלו תגן על אנשי העיר [אור החיים]. יש המפרשים כי אברהם מצהיר שאם ה' אינו כועס, הוא ידבר רק עוד פעם אחת, אך אם חרון האפו יימשך, הוא ימשיך להפציר [קונטרס חיבה יתירה]. המילים אַךְ הַפַּעַם, שמשמעותן "רק הפעם הזאת" [ביאור יש"ר], נועדו להגביל את בקשתו. אברהם מצהיר כי אין לו טענות או זכויות נוספות להגן עליהם; אם לא ימצאו שם עשרה צדיקים, המקום אכן ראוי להשחתה [רד"ק, אור החיים, פרדס יוסף].
הפרשנים דנים בהרחבה בשאלה מדוע נעצר אברהם במספר עֲשָׂרָה ולא ביקש על פחות מכך. גישה מרכזית מצביעה על הניסיון ההיסטורי: בדור המבול היו שמונה צדיקים – נח, בניו ונשותיהם – וזכותם לא הספיקה כדי להציל את דורם, ולכן אברהם הבין שאין טעם לבקש על שמונה [רש"י, רס"ג, הדר זקנים, ברטנורא, חומש קה"ת]. מפירוש זה נלמד אגב אורחא, כי נשים נספרות כראויות להציל את זולתן בדיוק כמו גברים [ברכת אשר].
גישה אחרת מסבירה שאברהם עשה חישוב מדויק וסבר שבעיר אכן ישנם עשרה צדיקים: לוט, אשתו, ארבע בנותיו וארבעת חתניו [רס"ג, הדר זקנים, דעת זקנים]. מעבר לכך, המספר עשרה אינו מקרי; הוא מהווה "עדה" – הייצוג המינימלי של ציבור שיכול להגן על עיר שלמה. מספר קטן מזה נחשב לאוסף של פרטים, שאולי יינצלו בעצמם, אך אינם יכולים להציל את הכלל [רס"ג, ביאור שטיינזלץ, קונטרס חיבה יתירה]. כמו כן, עשרה צדיקים מאפשרים חלוקה שווה של שני צדיקים לכל אחת מחמש ערי הכיכר [רס"ג].
נשאלת השאלה: מדוע לא ביקש אברהם על תשעה צדיקים, מתוך תקווה שה' יצטרף אליהם להשלים לעשרה? רוב הפרשנים מסבירים שאברהם כבר ניסה טענה זו קודם לכן (כשביקש על ארבעים וחמישה עבור חמש ערים – קרי, תשעה לכל עיר) ונענה בשלילה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ברטנורא]. הפרשנים מבחינים בדקויות התשובות של ה' לאורך המשא ומתן: כאשר אברהם ביקש על מספרים שלמים (ארבעים או שלושים), ה' ענה "לֹא אֶעֱשֶׂה", כלומר הצלה מוחלטת ללא ייסורים. אך כאשר המספר דרש את "הצטרפותו" של ה' (כמו בארבעים וחמישה), ה' ענה "לֹא אַשְׁחִית" – משמע, העיר לא תושמד כליל, אך תושביה יסבלו ייסורים. מאחר שאברהם הבין שתשעה צדיקים לא יביאו להצלה שלמה אלא לכל היותר להצלה מלווה בייסורים, הוא נמנע מלבקש זאת שוב [שפתי חכמים, רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים].
בולטת העובדה שאברהם אינו מתפלל במפורש על הצלתו של לוט אחיינו. הסיבה לכך היא שאברהם סמך לחלוטין על צדקתו של ה', שיציל את לוט רק אם הוא אכן זכאי לכך. בנוסף, אברהם חשש שמא לוט הושפע ממעשי הרשעים שסביבו ואיבד את צדקתו [רד"ק, רס"ג].
בסופו של דבר, ה' מסכים לתנאי ומשיב: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. עם זאת, ה' אינו מגלה לאברהם באותו רגע שהעשרה אינם בנמצא. דינם של אנשי סדום טרם נחתם סופית באותה עת, ורק בבוקר המחרת, כשהשקיף אברהם על העיר, הבין שהמספר המיוחל לא נמצא [הטור הארוך].