מעמד הכנסת האורחים של אברהם מציג את שיא המעלות של מידת החסד. אדם זקן, השרוי בכאבים, מתרוצץ בעצמו כדי להעניק לסעודה פשוטה אופי של משתה מלכים, ומדגים הלכה למעשה כיצד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם באות להדגיש את זריזותו, שמחתו ונדבת לבו יוצאת הדופן של אברהם. למרות שהיה אדם עשיר וגדול שברשותו מאות משרתים חמושים, ולמרות היותו זקן וחלש בעקבות ברית המילה שעבר, הוא לא הטיל את המלאכה על עבדיו אלא טרח בעצמו מתוך כבוד לאורחיו [רמב"ן, רבנו בחיי]. הריצה נועדה גם להזדרז, שכן הוא הבטיח להם מעט לחם, והאורחים נראו כמי שממהרים לדרכם [רשב"ם]. ברובד המדרשי, מוסבר כי הבקר ברח מפני אברהם עד למערת המכפלה, ואברהם רץ אחריו וכך גילה את המערה [הדר זקנים].
הבהמה שאברהם בוחר מתוארת כבֶּן בָּקָר, כלומר זכר קטן [רד"ק], רַךְ – צעיר בשנים שבשרו מתבשל במהירות [שד"ל, חזקוני, שטיינזלץ], וָטוֹב – שמן, יפה ומובחר [רד"ק, רלב"ג, ביאור יש"ר].
מתוך יתירות המילים בפסוק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי התלמוד, היא שאברהם לא לקח עגל אחד בלבד, אלא שחט שלושה פרים שונים. המטרה הייתה להאכיל את שלושת האורחים בשלוש לשונות בחרדל, מאכל הנחשב למעדן מלכים [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הבחירה בלשון הבהמה דווקא נבעה מכך שניתן לחתוך אותה מיד לאחר השחיטה מבלי להמתין להפשטת העור מכל הבהמה, מה שמתאים לחיפזון האורחים [הטור הארוך, חזקוני]. אברהם בחר להגיש שלוש לשונות שלמות משלוש בהמות נפרדות, ולא לחתוך לשון אחת, כדי להגיש לכל אורח מנה שלמה ומכובדת בפני עצמה, להראות שכל אחד מהם חשוב בעיניו באותה מידה, ולמנוע קנאה ביניהם [שפתי חכמים, גור אריה, אלשיך, דברי דוד]. החרדל שימש כתבלין שנועד לתקן את הבשר ולמנוע סכנה בריאותית שאכילת לשון ללא תבלין עלולה לגרום [תורה תמימה].
המילים וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר מתייחסות למשרת [רד"ק], אך גישה בולטת קובעת כי ה"א הידיעה במילה הַנַּעַר מצביעה על בנו היחיד באותה עת, ישמעאל [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד]. אברהם מסר לו את הבשר כדי לחנכו במצוות הכנסת אורחים. אילו היה מוסר את הבשר לסתם משרת, היה בכך פגם בכבודו של אברהם שהתחיל במצווה בעצמו, אך מסירתה לבנו לצורך חינוך נחשבת לשבח [ברטנורא, מזרחי, שפתי חכמים].
סיום הפסוק, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, משמעו לתקן, לשחוט ולבשל את הבשר [רד"ק, רלב"ג, בכור שור, שטיינזלץ]. יש הסבורים כי אברהם ציווה על הנער למהר ולעשות זאת [העמק דבר, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי אברהם עצמו הוא שמיהר להכין את הבשר, משום שישמעאל התמהמה, או משום שה' רצה שזכות המצווה כולה תישאר של אברהם ולא תעבור לישמעאל [אלשיך, שפתי כהן].