תגובת האדם להבטחה שמעבר לגבולות הטבע חושפת פער עמוק בין אמונה מוחלטת לבין הסתכלות רציונלית. כאשר שרה שומעת את בשורת הולדת הבן, תגובתה הראשונית היא צחוק של חוסר אמון ולעג מסוים. בניגוד לאברהם ששמע את ההבטחה ישירות מפי ה' וצחק מתוך שמחה, שרה סברה כי האנשים שעומדים מולה הם רק אורחים או נביאים המעניקים לה ברכת נימוסין שגרתית, ברכה שאין בכוחה לשנות את חוקי הטבע [ספורנו, רד"ק, הטור הארוך, ביאור יש"ר, חזקוני].
הכתוב מציין כי וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ. רוב הפרשנים מסבירים כי הצחוק נותר במחשבתה ובלבה בלבד, מתוך צניעות ויראה [רד"ק, רלב"ג, אבן עזרא]. עם זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כפשוטה: שרה הסתכלה על קרביה ומעיה, בחנה את גופה הפיזי ותמהה כיצד איברים אלו מסוגלים לשאת ולד ולהניק [רש"י, מזרחי, גור אריה]. המילה לֵאמֹר מעוררת מחלוקת: בעוד שחלק סבורים כי משמעותה היא אמירה בלב [רד"ק, ביאור יש"ר], אחרים טוענים כי שרה אכן ביטאה את לעגה בקול באוזני אחרים, וזו הסיבה שה' הקפיד עליה יותר מאשר על אברהם [חזקוני, צאינה וראינה, פענח רזא]. כדי ליישב קושי זה, אף מסופר כי בתרגום התורה ליוונית עבור תלמי המלך, שינו החכמים את המילה ל"בקרוביה", כדי להבהיר ששרה צחקה בפרהסיה ולכן ננזפה [מזרחי, תורה תמימה].
במוקד תמיהתה של שרה עומדים שני שינויים מהותיים הנדרשים לצורך הלידה. הראשון נוגע אליה: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָה. המילה בְלֹתִי מבטאת את שלב הזקנה ובלאי הגוף [רלב"ג, ביאור יש"ר, בכור שור]. לגבי המושג עֶדְנָה, הפרשנים נחלקים לשני כיוונים מרכזיים: האחד מפרש זאת כהתעדנות הבשר, החלקת הקמטים וחזרה ליופי הנעורים [רשב"ם, רד"ק, אבן עזרא, אם למקרא], והשני מפרש זאת מלשון "עידן" וזמן, קרי חזרת המחזור החודשי ווסת הנידות [רש"י, הכתב והקבלה].
חלק מהמפרשים רואים במילה הָיְתָה לשון עבר המשמשת במקום עתיד, כלומר שרה שואלת בתמיהה האם ייתכן שיתחדש בה תהליך זה של נעורים [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. אולם, גישה מרתקת אחרת מדייקת כי המילה נכתבה בלשון עבר כפשוטה, משום שבאותו יום ממש התרחש נס ושרה כבר החלה לראות את סימני חזרת המחזור. לפי גישה זו, שרה הבינה שגופה חזר לנעוריו והיא מסוגלת ללדת בדרך הטבע מבלי שהדבר ייחשב לה כנס שינכה מזכויותיה. תמיהתה, אם כן, לא הייתה על עצמה אלא על בעלה [כלי יקר, העמק דבר, מלבי"ם, ריב"א, שפתי כהן].
מכאן נובעת טענתה השנייה: וַאדֹנִ֖י זָקֵֽן. שרה טוענת כי גם אם בה התרחש שינוי, אברהם נותר בזקנותו ולא חזר לימי עלומיו, ולכן הלידה עדיין נראית נמנעת או כרוכה בנס יוצא דופן [העמק דבר, שפתי כהן]. אמירה זו מציפה את סוגיית ההקפדה על שלום בית. כאשר ה' מעביר את דברי שרה לאברהם בפסוק הבא, הוא משמיט את טענתה שאברהם זקן, ומצטט אותה כאומרת "ואני זקנתי", כדי לא לפגוע בכבודו של אברהם ולמנוע איבה בין בני הזוג [צאינה וראינה, בכור שור]. עם זאת, ה' לא אמר דבר שקר מוחלט, שכן שרה אכן הזכירה גם את זקנתה שלה במילים "אחרי בלותי" [ברטנורא, פענח רזא].