ברגע דרמטי של עמידה מול חורבן מוחלט, אברהם אבינו מתייצב כסנגורם של בני האדם וקורא תיגר על הגזרה האלוהית להחריב את סדום. הוא אינו מקבל את השמדת העיר כעובדה מוגמרת, אלא נכנס למשא ומתן נוקב על מהות הצדק העולמי ועל היחס הראוי בין חוטאים לחפים מפשע.
הפועל וַיִּגַּשׁ אינו מתאר התקרבות פיזית אל מקום מסוים, אלא כניסה לעמדה של משפט, סנגוריה והתעוררות לתפילה [רד"ק, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, אברבנאל]. ההגשה של אברהם מורכבת משלושה ממדים מקבילים: הוא ניגש לדבר קשות ולערוך מעין "מלחמה" משפטית הדורשת צדק, אך בה בעת הוא פונה לשם פיוס ותפילה מלאת תחנונים [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד].
בבואו לטעון את טענתו, אברהם שואל: הַאַף תִּסְפֶּה. המילה תִּסְפֶּה מתפרשת ככליה, השחתה ואובדן [אבן עזרא, רשב"ם, רלב"ג, מחוקקי יהודה]. לגבי המילה הַאַף, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה האחת מפרשת מילה זו במשמעות של "האם גם", כלומר: האם בנוסף לרשעים תשמיד גם את הצדיקים? [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר, בכור שור]. הגישה השנייה רואה במילה זו ביטוי של כעס וחרון אף. לפי פירוש זה, אברהם חושש שמידת הדין והרוגז השתלטה על ההנהגה האלוהית, והוא שואל האם מתוך הכעס תכה מידת הדין באופן עיוור ותשמיד את כולם יחד [רד"ק, רבנו בחיי, רקנאטי, אלשיך, נתינה לגר].
אברהם מבין שכאשר ניתנת רשות לכוח משחית לפעול בעולם, הוא אינו מבחין בין טוב לרע ופוגע בכולם ללא אבחנה [מלבי"ם, ביאור יש"ר, אלשיך]. לכן הוא תובע שהמשפט לא ייעשה על ידי מלאך משחית, אלא על ידי ה' עצמו, שופט כל הארץ, שמסוגל להבחין ולדון בצדק. טענתו נשענת על שתי המידות האלוהיות: הוא טוען שאפילו על פי מידת הדין הנוקשה, אין זה צודק להמית צדיק עם רשע. קל וחומר שעל פי מידת הרחמים, שבה ה' מנהיג את עולמו, אין מקום לעוול שכזה [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. אברהם מזהיר מפני השלכה תיאולוגית חמורה: אם גורל הצדיק יהיה זהה לגורל הרשע, בני האדם יאבדו את אמונתם במוסר האלוהי, יסיקו שהבחירה החופשית בטלה, ויאמרו שאין כל תועלת בעבודת ה' ובשמירת מצוותיו [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, רקנאטי, אברבנאל].
במהלך דבריו, תפילתו של אברהם מתפתחת ועולה מדרגה. בתחילה הוא מבקש רק להפריד את הצדיקים מהרשעים כדי שהצדיקים לא ימותו. אולם מיד לאחר מכן הוא מרחיב את בקשתו, ודורש שזכותם של הצדיקים תגן על העיר כולה, כך שגם הרשעים יינצלו בזכותם [ספורנו, אור החיים, תולדות יצחק, אברבנאל, ברכת אשר על התורה].
הדרישה להציל את העיר כולה בזכות הצדיקים נובעת מהבנה עמוקה של מהות הצדיק. הצדיק שאברהם מדבר עליו אינו אדם שמסתגר בביתו, מתנשא על סביבתו ודואג רק להצלת עצמו. זהו צדיק שחי בתוך העיר, מעורב בקרב האנשים, כואב את מצבם ופועל ללא הרף כדי להזהיר, ללמד ולתקן אותם. אדם כזה קשור בקשר נפשי עמוק לבני עירו, ואם העיר תושמד וכל האנשים שהוא עמל להציל ימותו, ייגרם לו צער נפשי עצום. לכן, כדי לחסוך מהצדיקים את כאב האובדן של בני קהילתם, ראוי שה' יסלח לעיר כולה למענם [רש"ר הירש, שפתי כהן]. יתרה מכך, קיימת ערבות ואחריות הדדית בעולם; פעמים רבות, כוחם של הצדיקים אמור להחליש את השפעת הרוע, ואם הם לא הצליחו בכך לחלוטין, ייתכן שיש להם חלק עקיף במצב, מה שמחייב לשקול את גורל העיר כולה כמקשה אחת, בתקווה שזכותם של הצדיקים תכריע את כף המאזניים לטובה [נחלת יעקב, קונטרס חיבה יתירה].