יצא לכם פעם לבקש משהו ממש חשוב, ולהרגיש שאתם קצת מותחים את הגבול, אבל אתם פשוט חייבים לנסות רק עוד פעם אחת אחרונה?
זה בדיוק מה שקורה לאברהם. הוא עומד באומץ מול ה' ומנסה להציל את העיר, למרות שהמעשים של האנשים שם היו רעים מאוד. אברהם פותח ואומר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה. הוא בעצם מבקש מה' סבלנות ושלא יכעס עליו. מיד אחר כך הוא מוסיף את המילים אַךְ הַפַּעַם, שפירושן רק הפעם הזאת. אברהם מצהיר שזו ההזדמנות האחרונה, ואם לא ימצאו בעיר אפילו עשרה אנשים טובים, הוא כבר לא יבקש יותר. הוא מבין שבלי עשרה צדיקים אי אפשר יהיה להציל את המקום.
אבל למה אברהם עצר דווקא במספר עשרה ולא ביקש פחות? אברהם זכר את ההיסטוריה. בזמן המבול של נח היו שמונה צדיקים, והם לא הספיקו כדי להציל את כל האנשים שחיו אז. לכן אברהם ידע שאין טעם לבקש על שמונה. בנוסף, עשרה אנשים נחשבים כבר לציבור, קבוצה שלמה שיש לה כוח להגן על עיר שלמה, ולא רק על עצמה. אולי שמתם לב שאברהם אפילו לא מבקש במפורש על לוט האחיין שלו. הסיבה היא שהוא פשוט סומך לחלוטין על ה' שיעשה את הדבר הנכון ויציל את לוט אם הוא באמת צדיק שראוי לכך.
בסוף השיחה ה' מסכים לתנאי ומבטיח לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה, כלומר העיר לא תיהרס אם יימצאו בה עשרה צדיקים. באותו רגע ה' עדיין לא מגלה לאברהם שאין שם אפילו עשרה. רק בבוקר שלמחרת, כשאברהם יסתכל לעבר העיר, הוא יבין בעצמו את התשובה.