תארו לעצמכם שאתם מבקשים ממישהו טובה גדולה, ומיד אחר כך צריכים לבקש ממנו טובה גדולה אפילו יותר. זה קצת לא נעים, נכון? אבל כשמדובר בהצלת חיים, אברהם אבינו לא מוותר. המילים וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו מראות לנו שאברהם ממשיך להתפלל אל ה' מכל הלב, כי הוא יודע שהכל תלוי בחסד וברחמים שלו.
אחרי שאברהם ביקש להציל את הערים בזכות ארבעים וחמישה צדיקים, הוא יורד שלב נוסף ושואל מה יקרה אם יימצאו שם רק אַרְבָּעִים צדיקים. החשבון של אברהם היה כזה: באזור סדום היו חמש ערים. אברהם קיווה שארבעים צדיקים יוכלו להציל לפחות ארבע ערים מתוכן, כך שבכל עיר תהיה קבוצה של עשרה אנשים טובים. עשרה אנשים נחשבים יחד לקבוצה שלמה שיכולה להביא שמירה והגנה מיוחדת לעיר.
אבל רגע, אם חמישים צדיקים מצילים חמש ערים, הרי זה חשבון פשוט שארבעים יצילו ארבע ערים, אז למה אברהם בכלל היה צריך לבקש את זה? התשובה היא שכאשר הרבה אנשים עושים מעשים טובים יחד, הכוח שלהם גדול וחזק יותר. אברהם חשש שאולי הכוח של ארבעים צדיקים חלש יותר מהכוח של חמישים, ולכן הוא היה חייב להתפלל על כך במיוחד. ה' עונה לאברהם ברחמים גדולים ואומר לֹא אֶעֱשֶׂה, כלומר הוא מבטיח שאם אכן יהיו שם ארבעים צדיקים, הוא לא יפגע בערים ויציל אותן.