קרה לכם פעם שעמדתם מול אדם מאוד חשוב וביקשתם ממנו טובה גדולה בשביל מישהו אחר? בטח הלב שלכם פעם בחוזקה. זה בדיוק מה שמרגיש אברהם כשהוא מנסה להציל את העיר סדום. מצד אחד, הוא מלא ברחמים ורוצה לעזור. מצד שני, הוא מבין שהוא עומד מול בורא עולם, ומרגיש פשוט וקטן.
לכן, כאשר אברהם פותח בדברים, המילה וַיַּעַן מראה שהוא מדבר מתוך דאגה עמוקה ואכפתיות. הוא אומר לה׳ הוֹאַלְתִּי, כלומר אזרתי אומץ ואספתי כוחות כדי לפנות אליך. אברהם מרגיש בושה על כך שהוא מסרב לוותר וממשיך לבקש מה׳ להציל את העיר גם בזכות מספר קטן מאוד של אנשים טובים. מתוך אותה בושה, כשהוא פונה לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, הוא משתמש בשם שמבטא אדנות, כבוד אדיר וקבלת מרות.
כדי להראות עד כמה הוא עניו, אברהם מתאר את עצמו במילים עָפָר וָאֵפֶר. הוא מזכיר שהוא בסך הכל אדם שנוצר מעפר האדמה, ושחייו ניצלו רק בזכות הניסים שה׳ עשה לו בעבר. הוא מרגיש שאין לו שום כוח משל עצמו, והוא תלוי לגמרי בחסד של ה׳. דווקא הענווה העצומה הזו, היכולת להרגיש קטן גם כשאתה אדם כל כך גדול שזוכה לדבר עם ה׳, היא המידה המיוחדת של אברהם ושל מנהיגי ישראל שבאו אחריו.