יצא לכם פעם לארח חברים בבית, וכשהם היו צריכים ללכת, ליוויתם אותם עד לדלת או אפילו עד לשער כדי להראות להם כמה שמחתם שהם באו? זה בדיוק מה שאברהם עושה. האורחים מסיימים את הביקור שלהם, וכאשר נאמר וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם, הכוונה היא שהם קמו ועזבו את האוהל של אברהם, שהיה מקום מלא בחסד, בנתינה ובהכנסת אורחים. המלאכים היו יכולים פשוט להיעלם ברגע אחד, אבל הם בחרו ללכת ממש כמו בני אדם רגילים, כדי לתת לאברהם את ההזדמנות לקיים את המצווה החשובה של ליווי אורחים.
לאחר מכן, האורחים מסתכלים לעבר העיר סדום. המילה וַיַּשְׁקִפוּ מתארת מבט בוחן ממקום גבוה למקום נמוך. בדרך כלל בתורה, מבט כזה מסמל שמשהו לא טוב עומד לקרות, כמו עונש. כאן אנחנו רואים את ההבדל העצום בין הבית של אברהם לבין סדום. בעוד שאברהם אוהב לעזור ולתת, אנשי סדום היו גאוותנים, חשבו רק על עצמם והתנהגו באכזריות לעניים ולאורחים.
אברהם ממשיך ללכת איתם לְשַׁלְּחָם, כלומר ללוות אותם בדרכם. בשלב הזה, אברהם עדיין לא יודע שמדובר במלאכים. הוא בטוח שהם אנשים רגילים, ולכן הוא מתנהג אליהם בכבוד רב, מראה להם כמה הוא נהנה מחברתם, ואפילו הולך איתם כדי לשמור עליהם בדרך מהסכנות של אנשי סדום. בזכות המסירות הגדולה של אברהם וההקפדה שלו על הכבוד לאורחיו, הוא זוכה לשכר מיוחד, וה' מחליט לשתף אותו ולגלות לו את הסוד על מה שעומד לקרות לסדום.