יצא לכם פעם לשתול זרע של תפוח ולצפות שפתאום יצמח ממנו עץ של תפוזים? ברור שלא. בטבע, מה שזורעים זה בדיוק מה שקוטפים. הנביא משתמש בדוגמה הזו של חקלאות כדי להסביר לעם מה קורה כשבוחרים להתנהג בצורה לא טובה.
במקום לעשות מעשים טובים, העם תכנן ויזם דברים רעים, וזה מה שנקרא חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע. ממש כמו חקלאי שמכין את האדמה שלו, הם הכינו את השטח למעשים רעים. ומכיוון שמה שזורעים זה מה שקוטפים, התוצאה ההכרחית הייתה עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם. הם קצרו ואספו אליהם חברה מלאה בעוול, כלומר חברה לא הוגנת ולא מוסרית. בסוף התהליך מגיע הזמן לאכול את מה שצמח, אבל בגלל שהם זרעו רע, הם קיבלו תוצאה מאכזבת, וזה נקרא אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ. המילה כחש פירושה שקר, והכוונה היא שהם קיבלו פרי שקרי ומאכזב כעונש על המעשים שלהם, ולא פרי טוב כמו שקיוו לקבל.
ולמה בעצם העם הגיע למצב הזה? הנביא מסביר שהם פשוט הפסיקו לסמוך על ה׳. הם הרגישו ביטחון עצמי מוגזם ואמרו לעצמם שיש להם צבא גדול והם יכולים להסתדר לבד. זה מה שמסבירות המילים כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ. במקום לבקש עזרה מה׳, הם סמכו רק על הדרך השגויה שלהם, על הגיבורים והחיילים שלהם, ואפילו פנו לבקש עזרה מצבאות של עמים אחרים. הם חשבו שהכוח הצבאי יגן עליהם, ושכחו שההגנה האמיתית מגיעה רק מה׳.