ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה טראגית כאשר עם ישראל מעדיף להישען על בריתות פוליטיות במקום לבטוח בה' שגאל אותו. החיפוש אחר עזרה צבאית בקרב מעצמות זרות מוביל בסופו של דבר לאובדן העצמאות ולשעבוד כבד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לֹא יָשׁוּב אֶל אֶרֶץ מִצְרַיִם מבטאות תמיהה וביקורת: העם לא היה צריך לחזור למצרים כדי לבקש סיוע, שהרי ה' כבר שחרר אותם בעבר מעול המצרים ואף ציווה עליהם שלא לחזור בדרך זו לעולם. מנגד, יש המפרשים זאת כאזהרה פוליטית ומעשית מצידו של ה': הוא ייעץ להם שלא למרוד באשור על ידי שליחת בקשת עזרה למצרים, שכן צעד כזה רק יכעיס את האשורים ויגרום להם להכביד את עולם [מלבי"ם].
בביאור המילים וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ ניכרות שתי גישות עיקריות. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בתוצאה כפויה של חטאיהם: בעל כורחם, אשור הפכה לשליטה עליהם והם נאלצים להיכנע לה ולהעלות לה מס. השעבוד לאשור נגזר עליהם כעונש, ולכן היה עליהם להשלים עמו ולא לנסות להפר את הברית בעזרת מצרים [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את המשפט כשאלה רטורית ולעגנית: האם אשור, שעליה הם סומכים, היא באמת מלכם החוקי והטוב (כדוגמת דוד המלך) שיילחם את מלחמותיהם ויגן עליהם? [מצודת דוד, אברבנאל].
שורש הבעיה והסיבה לכל המצב הזה טמונים בסוף הפסוק, כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב. הפרשנים מסכימים כי העם סירב לחזור בתשובה ולשמור אמונים לה'. אילו היו שבים אל ה', לא היו זקוקים כלל לעזרת מצרים, ולא היו משועבדים למלכי אומות העולם; אדרבה, הם היו מושלים בגויים כפי שהיה בימי דוד ושלמה [רד"ק]. סירובם העיקש לשוב אל ה' הוא שגרם להם לאבד את חירותם ולהיכנע לשלטון זר.