מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל מוצגת כקשר עמוק של אהבה אבהית, שהחלה עוד בראשית ימיה של האומה.
המילה נַעַר מסמלת את צעירותו של העם. הפרשנים מסכימים כי תקופה זו מתייחסת לזמן שבו ישראל היו עדיין רכים בשנים ומשועבדים במצרים [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המרחיבים את המשמעות ורואים בכך התייחסות לא רק לאומה כולה, אלא גם ליעקב אבינו עצמו, שזכה לאהבת ה' [אברבנאל].
המילה וָאֹהֲבֵהוּ מבטאת אהבה יוקדת וללא תנאי. ה' פנה אל ישראל באהבה כפי שאב קורא לבנו שיבוא אליו, גם כאשר הבן כלל לא יזם את הקריאה [מלבי"ם]. דווקא בשל אותה אהבה היסטורית והצלתם מיד אויביהם, ה' מקפיד על ישראל יותר מאשר על שאר האומות. לכן, כאשר הם חוטאים הוא מייסר אותם, אך ייסורים אלו נובעים מאהבה, כדרך שאב מחנך ומייסר את בנו [אבן עזרא, רד"ק].
באשר למילים וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי, עולות מתוך המקורות מספר גישות המשלימות זו את זו לגבי מהותה של אותה "קריאה". גישה אחת מפרשת את הקריאה כפעולת הגאולה עצמה, שבה ה' קרא לישראל לצאת ממצרים כדי שיבואו אליו ויעבדו אותו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. קריאה זו באה לידי ביטוי גם בפנייה החיצונית לפרעה, כאשר ה' הכריז על ישראל כבנו בכורו ודרש את שחרורו [רד"ק, אברבנאל]. לפי פירוש זה, מצרים היא נקודת הזמן שבה החל ה' לכנות את ישראל בתואר האהבה "בני" [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בקריאה תהליך חינוכי מתמשך שהחל מאז יציאת מצרים: ה' המשיך לשלוח את עבדיו הנביאים פעם אחר פעם, כדי לקרוא לישראל לשוב אליו ולהידבק בתורתו [רש"י, מצודת דוד].