הכתוב מציג דינמיקה של התרחקות וכפיות טובה, בה מועמדת קריאה לקרבה אל מול בריחה לעבודה זרה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים קָרְאוּ לָהֶם מתייחסות לנביאי ה'. הנביאים קראו לעם ישראל השכם והערב כדי ללמדם את הדרך הטובה ולהשיבם אל ה' [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, תגובת העם מתוארת במילים כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם. המבנה הלשוני כאן מצביע על יחס ישר של סיבה ותוצאה, בדומה לביטוי "כאשר יענו אותו כן ירבה" [רש"י, רד"ק]. כלומר, ככל שהנביאים הרבו לקרוא להם, כך העם הפנה עורף, סירב להקשיב, וברח והתרחק מהם יותר [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מאחר שהמילה "נביאים" אינה מופיעה במפורש בכתוב, יש המפרשים את הפסוק בהקשר שונה [אברבנאל]. לפי גישה זו, הפסוק עומד בניגוד לנאמר קודם לכן. ה' קרא לישראל ממצרים כדי שיעבדו אותו, אך ישראל קָרְאוּ לָהֶם לבעלים כדי לעובדם. כתוצאה מכך, כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם משמעו שבעטיה של עבודה זרה זו ישראל נדדו וגלו מארצם [אבן עזרא, אברבנאל]. פרשנות ייחודית נוספת רואה במילים אלו תיאור של מערכת היחסים בין ישראל לאלילים עצמם. ישראל קָרְאוּ לָהֶם לבעלים, אך הבעלים כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם והתרחקו מהם, שכן אינם יכולים לענות או להושיע [מלבי"ם].
במקום לשמוע בקול ה' ונביאיו, העם בחר בעבודה זרה: לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן. יש המבחינים בין סוגי הפולחן המוזכרים כאן. המילה יְזַבֵּחוּ מתייחסת להקרבת זבחים, שהיא עיקר העבודה הזרה ונעשתה לשם הבעלים עצמם. לעומת זאת, המילה יְקַטֵּרוּן, שמשמעה הקטרת קטורת, נחשבת לעבודה טפילה ומשנית שנעשתה רק כדי לחלוק כבוד לפסלים הפיזיים [מלבי"ם].