חזון הנביא מציג נקודת מפנה דרמטית שבה המרחק והגלות מסתיימים בעקבות קריאה אלוהית עוצמתית. הקשר בין העם לה' מתחדש, ומונע על ידי כוח אדיר ומעורר השראה המקבץ את הפזורים מכל קצוות תבל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ מתייחסות לתקופת הגאולה העתידית ולימות המשיח. בזמן זה, עם ישראל יעזוב את הגלויות, יבקש את ה' וילך אחריו חזרה לארצו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש הרואים בכך קריאה מותנית להווה: אם העם יבחר לשוב וללכת אחרי ה' כעת, הוא יזכה לישועה [אבן עזרא, אברבנאל].
הדימוי המרכזי בפסוק הוא קולו של ה'. הפרשנים מסכימים כי המילים כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג משולות למלך החיות: כשם שהאריה שואג וכל החיות מתאספות אליו והולכות בעקבותיו, כך קולו של ה' – בין אם יתגלה דרך נביא, מופת או התעוררות פנימית של הלבבות – יקבץ אליו את ישראל [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה לוחמנית יותר מציעה שהשאגה נועדה להחריד ולהפחיד את אויבי ישראל, כך שאפילו אלו הנמצאים מעבר לים ירעדו מפניו [אברבנאל].
קריאה היסטורית כפולה וייחודית מזהה בפסוק שני שלבים שונים של השגחה. השלב הראשון, כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג, מתאר את ההשגחה הנסתרת של ה' בזמן הגלות. ה' מתלבש כביכול בדמות אריה, המסמל את המעצמות הזרות כאשור ובבל, ופועל בהסתר כדי להטות את לב המלכים לטובת ישראל. השלב השני, כִּי־הוּא יִשְׁאַג, מתאר את הגאולה עצמה, שבה ה' כבר לא ישאג דרך "אריה" זר, אלא בקולו האלוהי והגלוי, ויעשה ניסים ונפלאות כימי קדם [מלבי"ם].
תגובת העם לשאגה מתוארת במילים וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם. המילה בָנִים מדגישה את הקשר האינטימי, בדומה לילדים הממהרים לבוא אל חיק אביהם הקורא להם [רד"ק]. המילה וְיֶחֶרְדוּ אינה מבטאת בהכרח פחד, אלא תנועה מהירה, הגעה בחפזון רב ומתוך התרגשות [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים חרדה זו כפחד ורתיעה של העם מלחפש עזרה אצל אומות זרות [אברבנאל].
החזרה המהירה תתרחש מִיָּם, כלומר ממערב, ממדינות רחוקות שמעבר לים שמהן יתקבצו הגלויות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כיוון זה מייצג גם את שאר פאות העולם, ובפרט את מצרים ואשור הממוקמות דרומית-מערבית לארץ ישראל [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].