קולו של ה' מהדהד מבעד למילים ומבטא התלבטות עמוקה וסערת רגשות אלוהית בנוגע לגורלה של ממלכת ישראל. על אף חטאיו הכבדים של העם והעונש החמור הראוי לו, מתעוררים רחמים עמוקים המונעים את השמדתו המוחלטת. הדברים משקפים מאבק פנימי כביכול בין מידת הדין הנוקשה לבין מידת הרחמים שאינה יודעת גבול.
בפתיחת הדברים שואל ה': אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל. החלוקה לאפרים ולישראל אינה מקרית; היא מסמלת את ההבחנה בין המלך ושבט המלוכה שהסיתו את העם לחטוא, לבין שאר העם שחטא פחות [מלבי"ם, אברבנאל]. המילה אֲמַגֶּנְךָ מתפרשת בקרב רוב המפרשים כמסירה והסגרה לידי האויב. ה' תמה כיצד יוכל למסור את עמו ונחלתו לידי הגויים, כאשר יש הסבורים כי פעולת המסירה כאן מבטאת העברה ישירה וקשה במיוחד מיד ליד [מלבי"ם].
הקושי ממשיך וגובר כשה' שואל: אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם. אדמה וצבויים היו ערי הכיכר השכנות לסדום ועמורה, אשר נהפכו ונחרבו כליל באף ובחימה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הבחירה דווקא בערים אלו נובעת מכך שהנביא ישעיהו כבר השתמש בסדום ועמורה כמשל לממלכת יהודה, ולכן הושע מייחד את אדמה וצבויים כמשל לממלכת ישראל [אברבנאל]. העם אמנם ראוי לעונש השמדה מוחלט כפי שאירע לאותן ערים [רד"ק], אך ה' מתקשה להביא עליהם חורבן סופי ולשים אותם במצב זה באופן מוחלט [מלבי"ם].
כאן חל המפנה הרגשי: נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. הצירוף נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי מתאר שינוי רצון מוחלט. על אף הכעס וההחלטה להעניש, הלב האלוהי נהפך לרחם על העם כדי להשאיר להם פליטה ולא להשחיתם לגמרי [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה נִכְמְרוּ מתבארת בקרב רוב הפרשנים כלשון התחממות, בערה וצריבה, הממחישה את עוצמת ההתפעלות והרחמים שניעורו למראה העם. גישה נוספת מפרשת מילה זו מלשון התגלגלות והתעוררות [רד"ק, אברבנאל]. המילה נִחוּמָי מבטאת תנחומים, רחמים וחרטה על הרעה המתוכננת, וכשדברה תורה כלשון בני אדם, כל מידות הרחמים מתחממות ומתעוררות יחד מבלי שיימצא להן צד נגדי של מידת הדין [אבן עזרא, מצודת דוד].
זווית ייחודית ומורכבת למשמעות הפסוק מציגה דילמה טראגית של ממש: ה' מעוניין לשוב לעיר שומרון ולהגן עליה כדי שמלך אשור לא יכלה אותה לחלוטין. אולם, אם ה' ירד לתוך העיר שרבתה רעתה, מידת הדין תחייב שהוא בעצמו יהפוך ויחריב אותה כפי שעשה לסדום. לכן, מצד אחד לבו נהפך לטובה כדי להצילם מאשור, אך מנגד ניחומיו נכמרים וצורבים, שכן אם ירד להצילם, ייאלץ להחריב את העיר במו ידיו בגלל חטאיהם [מלבי"ם].