קרה לכם פעם שהייתם ממש כועסים על מישהו שעשה מעשה לא טוב, אבל רגע לפני שהחלטתם לכעוס עליו, פתאום הרגשתם כלפיו כל כך הרבה אהבה ורחמים שפשוט לא יכולתם להמשיך לכעוס?
זה בדיוק מה שקורה לה' כשהוא מסתכל על עם ישראל. מצד אחד, העם עשה מעשים רעים והיה ראוי לעונש. אבל מצד שני, מתעוררים בה' רחמים עצומים שמונעים ממנו לפגוע בהם. ה' פונה אל העם ושואל: אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם ואיך אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? הוא מזכיר את אפרים כדי לרמוז למנהיגים שגרמו לעם לטעות, ואת ישראל כדי לרמוז לשאר העם שחטא פחות. המילה אֲמַגֶּנְךָ פירושה למסור ולהסגיר. ה' מתלבט בכאב: איך אוכל למסור את העם האהוב שלי לידי האויבים?
הוא ממשיך ושואל: אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? אַדְמָה וצְבֹאיִם היו ערים שכנות לסדום ועמורה, שנהרסו ונחרבו לגמרי בגלל המעשים הרעים של האנשים שחיו בהן. ה' חושב על הערים האלה ומרגיש שהוא פשוט לא מסוגל להביא על עם ישראל חורבן סופי ולעשות להם דבר כזה.
ואז קורה המפנה המרגש. ה' אומר: נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי. זה אומר שהרצון שלו השתנה לחלוטין. במקום לכעוס, הלב שלו נהפך ומתמלא ברצון להציל אותם. הוא מוסיף: יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. המילה נִכְמְרוּ מתארת משהו שמתחמם ובוער, והמילה נִחוּמָי מתארת רחמים. כלומר, כל מידות הרחמים והאהבה של ה' מתעוררות ומתחממות יחד בתוכו, והוא מחליט לוותר על העונש הקשה ולשמור על העם שלו.