חזרתם המהירה של הגולים למולדתם מוצגת מבעד לדימויים מעולם בעלי הכנף, הממחישים את הדחף הטבעי והכמיהה העמוקה של העם לשוב אל מקורו.
הפרשנים מסכימים כי המילה יֶחֶרְדוּ אינה מבטאת פחד בלבד, אלא בעיקר בהלה, תנועה מהירה ודחיפות, בדומה לציפור הממהרת לעוף מפני שאגת אריה או לעם החרד וממהר ללכת בעקבות מנהיגו [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מחלק את תיאור החזרה לשניים: כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם, דימוי לאדם הנודד הממהר לשוב לארצו כשם שציפור נודדת ממהרת לשוב אל קנה, וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר, דימוי ליונה הממהרת לשוב אל השובך שלה [רד"ק]. בחירת הדימוי של היונה דווקא לגולי אשור אינה מקרית; ישנם מיני יונים המסוגלים לזהות את מקומם ולשוב אליו גם ממרחק רב מאוד. לפיכך, גולי אשור שהתרחקו מאוד ומוגדרים כ"אובדים", נמשלו ליונה שתמהר לשוב לקינה [מלבי"ם]. דימוי זה של יונה העפה במהירות חזרה אל ה', מהווה ניגוד לתיאור קודם בספר הושע, בו נמשלו ישראל ל"יונה פותה אין לב" [אבן עזרא].
אזכורן הספציפי של מצרים ואשור נובע מכך שאלו המעצמות שישראל ניסו להישען עליהן, אך לבסוף נכשלו בהן וגלו אליהן, והוא הדין לכל שאר מקומות הגלות [רד"ק]. חלוקה נוספת בין היעדים מצביעה על כך שמאשור ישובו עשרת השבטים האובדים, ואילו ממצרים ישובו שאר גלויות ישראל המוכרות, ושתי הקבוצות יחדיו יחרדו לשוב לארץ ישראל [חומת אנך].
בסיום התהליך, וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' ישיב את הגולים לארץ ישראל ויושיב אותם לבטח ובשלווה בבתיהם. עם זאת, ישנה גישה ביקורתית יותר המציינת כי למרות שה' ישיב את שבותם, העם עדיין אינו הולך אחריו באמת ובתמים אלא במרמה, בעוד ממלכת יהודה נשענת בטעות על ייחוסה לבית דוד כערובה לקרבת ה' [אבן עזרא].