מערכת היחסים בין ה׳ לעם ישראל, המכונה כאן אפרים, ניצבת במוקד הכתוב דרך ניגוד כאוב בין אהבה הורית מסורה לבין כפיות טובה. הדימויים משקפים את ההשגחה והרכות שבהן טיפל ה׳ באומה בראשית דרכה, אל מול חוסר ההכרה מצדה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תִרְגַּלְתִּי משמעותה "הִרְגַּלְתִּי", כאשר האות תי"ו מחליפה את האות ה"א [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. הדימוי הוא של הורה או אומן המרגיל פעוט לצעוד על רגליו אט אט, ומסייע לו ללכת ללא קושי וללא משא כבד [אבן עזרא, רד"ק]. פירוש נוסף מציע כי המילה גזורה משורש הקשור לשליחות, בדומה למילה "מרגלים", כלומר שה׳ שלח עבורם מנהיג שיוביל אותם [אברבנאל].
ביחס למילים קָחָם עַל־זְרוֹעֹתָיו, הפרשנים נחלקים לשלושה כיוונים רעיוניים:
הגישה הבולטת רואה בכך תיאור של המנהיג האנושי שה׳ העמיד לישראל, ובראשם משה רבנו, שנשא והנהיג את העם במדבר בחמלה ובנחת, ממש כשם שאומן נושא תינוק יונק על זרועותיו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
כיוון שני, הנשען על מדרש תנחומא, קושר את המילים לאירוע היסטורי מוקדם: הרגע שבו יעקב אבינו לקח את בני יוסף על זרועותיו כדי לברכם. אף על פי שיעקב חזה ברוח הקודש את המלכים הרשעים שעתידים לצאת משבט אפרים וביקש להסתלק מן הברכה, הוא התמלא ברחמים ובירך אותם [רש"י, אברבנאל].
גישה שלישית וייחודית מציגה תמונה אירונית וחריפה, לפיה המילה תִרְגַּלְתִּי נדרשת מלשון "רגל". ה׳ אומר שהוא משמש כבסיס וכרגל שעליה אפרים עומד ונשען. אולם, בעוד ה׳ נושא את אפרים, אפרים מצידו לוקח את פסלי העבודה הזרה ונושא אותם על זרועותיו שלו [מלבי"ם].
חתימת הדברים, וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כִּ֥י רְפָאתִֽים, מתארת את העיוורון של העם כלפי מקור הטובה וההצלה שלהם. מדוע לא ידעו? יש המפרשים כי העם למעשה ידע את האמת, אך בחר להתעלם ממנה ולעשות עצמו כלא יודע [רש"י]. אחרים מסבירים כי העם טעה בייחוס ההצלחה: הם חשבו שהמנהיג האנושי שהוציאם ממצרים פעל בכוחו העצמי, ולא השכילו להבין שמשה היה רק שליח ושה׳ הוא הרופא והמושיע האמיתי [אברבנאל]. על פי הגישה המדגישה את חטא העבודה הזרה, כאשר העם זכה להירפא ממחלותיו, הוא ייחס את הרפואה לפסלים שנשא על זרועותיו, מבלי להכיר בכך שה׳ הוא הרופא הבלעדי [מלבי"ם].