החורבן הצבאי שניחת על העם אינו גזירת גורל שרירותית, אלא תוצאה ישירה והרסנית של בחירותיו המדיניות והרוחניות. החרב המכה אינה אלא פרי התרחקות מה׳ וקבלת החלטות מוטעות.
המילה וְחָלָה מתפרשת בקרב רוב הפרשנים מלשון חלות, כלומר החרב תיפול, תנוח ותשכון על ערי ישראל [רש"י, מצודות, אבן עזרא, רד"ק], או פשוט שתימצא בהן [ביאור שטיינזלץ]. פעולת החרב ממשיכה בביטוי וְכִלְּתָה, המורה על כליון מוחלט והשמדה [מצודת ציון].
מחלוקת פרשנית מתגלה סביב המילה בַדָּיו. ההסכמה הרחבה היא שהמשמעות המילולית היא ענפי אילן [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק, שטיינזלץ], אך הנמשל נתון לפרשנויות שונות. גישה אחת רואה בכך דימוי גיאוגרפי ודמוגרפי: העיר המרכזית נמשלת לגזע, ואילו הענפים הם הכפרים הקטנים הסובבים אותה ותלויים בה, או תושבי העיר ובניה [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את הענפים כדימוי צבאי, ומזהה אותם עם גיבורי החיל של העם שיושמדו בחרב [רש"י, מצודות].
שורש האסון מקופל במילה החותמת, מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם. מעבר לחילופי מסורות של כתיב חסר ומלא במילה זו [מנחת שי], מצוין כי מבחינת טעמי המקרא היא נושאת שני טעמים שונים באותה מילה, מה שמציב אותה כדיבור והצהרה בפני עצמה [רש"י]. החרב אוכלת בעם בגלל העצות הרעות והתוכניות שהם עצמם הגו [אבן עזרא, שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקים לגבי מהותה של אותה עצה רעה. יש המסבירים כי מדובר בבגידה רוחנית, שבה העם עזב את עבודת ה׳ לטובת עבודת אלילים [רד"ק]. אחרים מצביעים על טעות פוליטית ואסטרטגית, שכן במקום להישמע לה׳, מנהיגי העם בחרו לחפש בריתות צבאיות ולבקש עזרה ממלכי מצרים. מהלך זה הוא שגרם למלך אשור לעלות עליהם ולהגלותם, כך שהם אלו שהביאו על עצמם את החורבן במו ידיהם ללא אשמה מצד ה׳ [מצודת דוד, מלבי"ם].