הפסוק מציג פרדוקס טרגי במערכת היחסים שבין ה' לעם ישראל, ומדגיש את האחריות האישית של העם לחורבנו. מקור הכוח והישועה של העם הפך, בעקבות מעשיהם, לנקודת התורפה שהובילה למפלתם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שחתך משמעותה שעם ישראל הביא את ההשחתה והאסון על עצמו במו ידיו. פשר הביטוי כי בי בעזרך הוא שהעם חטא ומרד דווקא בה', מי שתמיד היה עזרם ומשענם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הופעת האות בי"ת פעמיים ברצף במילים בי בעזרך היא מנהג הלשון המקראית, והכוונה היא "בי היה עזרך" או "עזרך תלוי בי" [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל].
הפרשנים מציגים מספר גישות באשר לאופן המדויק שבו התרחשה אותה השחתה. גישה אחת מסבירה כי החורבן נבע מעצם הפניית העורף לה' במקום להישען על עזרתו [מצודת דוד, צאינה וראינה]. היבט היסטורי קושר זאת לחטאים ספציפיים, כמו חטא העגל [רד"ק] או דחיית מלכות ה' על ידי בקשת מלך בשר ודם [אברבנאל].
לעומת זאת, יש המדגישים כי ה' אינו מחריב את העם באופן פעיל. מכיוון שה' הוא מקור העזרה היחיד, ברגע שהעם משחית את דרכיו, ה' מסתיר את פניו ומושך את עזרתו בחזרה. ההשחתה מתרחשת מאליה כאשר ההגנה האלוהית מוסרת [מלבי"ם]. ניגוד אירוני זה בולט במיוחד לאור הבטחת התורה "אשריך ישראל... מגן עזרך", שכן כעת, אותו עזר אלוהי שניטל מהם הוא עצמו סיבת אובדנם [מלבי"ם].
זווית פסיכולוגית מפתיעה מצביעה על כך שהמחשבה שה' תמיד יעזור היא עצמה סיבת החורבן. העם הניח שמאחר שה' הוציאם ממצרים, הוא תמיד ימחל על עוונותיהם ויהיה בעזרם בכל מצב, והביטחון המופרז הזה הוא שהוביל לשאננות ולהשחתתם [אברבנאל בשם רבנו נסים].
ברובד עמוק יותר, מוסבר כי לחטאי ישראל יש השפעה דרמטית וייחודית. בשונה משאר אומות העולם, חטאיהם של ישראל פוגמים בעולמות העליונים, ולכן חטאם חמור יותר. עם זאת, כאשר הם מתעוררים לשוב בתשובה ונדבקים בשורש נשמתם, ה' מיד מסייע להם [חומת אנך]. פירוש נוסף וייחודי הופך את היוצרות וטוען שכאשר ישראל מקיימים תורה ומצוות, הם כביכול מוסיפים כוח ו"עוזרים" לה', וזהו עומק המשמעות שבעזרתם של ישראל תלוי כוחו של ה' [חומת אנך].