ההידרדרות הרוחנית אינה נעצרת רק בחזרה על שגיאות העבר, אלא בהרחבתן ומיסודן. ישראל מעמיקים את עבודת האלילים שלהם, ועוברים מחטא ציבורי לעבודת אלילים אישית, תוך עיוות מוחלט של מוסר וערכים אנושיים.
על המילים וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא עולה השאלה מי חוטא עתה וכיצד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדור זה לא הסתפק בעגלי הזהב הציבוריים שעשה ירבעם מלך ישראל, אלא החליט להרחיב את החטא [מצודת דוד, אברבנאל]. יש הרואים בכך שינוי היסטורי מהותי: בניגוד לתקופת השופטים שבה העם היה שב בתשובה, כעת הם מבקשים לעקור לחלוטין את עבודת ה׳ ולמנוע את העלייה לירושלים [רד"ק]. מנגד, יש המצביעים על צביעות העם: לאחר שרצחו את מלכם בטענה שחטא בעבודה זרה, הם עצמם ממשיכים באותו חטא בדיוק, אך כעת עושים זאת מיוזמתם ובמימונם האישי [מלבי"ם].
העם מתחיל לייצר מַסֵּכָה, כלומר אלילים מיציקת מתכת [מצודת ציון]. אף שעגלי ירבעם היו עשויים זהב, העם השתמש בכַּסְפָּם האישי כדי לממן ולייצר לעצמו פסלים פרטיים בתוך הבתים [רד"ק, מצודת דוד].
המילה כִּתְבוּנָם זוכה לשני פירושים עיקריים. הפירוש הראשון והנפוץ הוא מלשון תבנית, כלומר העם יצר את האלילים האישיים בדיוק באותה צורה של עגלי ירבעם [רש"י, אבן עזרא, אברבנאל, מצודת דוד]. הפירוש השני גורס כי המילה נגזרת מתבונה, כלומר הפסלים עוצבו על פי דעתם, הבנתם ודמיונם של האנשים [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
פסלים אלו מכונים עֲצַבִּים, כינוי לאלילים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מדגיש כי הם מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה, כלומר הם לחלוטין יצירה של אומנים ובעלי מלאכה אנושיים [מצודת ציון]. אין בהם שום רוחניות, אלא חומר מעוצב בלבד שיצא מדעתו של האומן [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק, לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, עוסק בפעולת הנשיקה (יִשָּׁקוּן) לפסלים [מצודת ציון], ומציג מספר גישות מרתקות באשר לעיוות המוסרי של העם:
לפי הגישה הראשונה, כומרי העבודה הזרה היו משכנעים את ישראל להקריב את ילדיהם. הם הכריזו שרק מי שמקריב קורבן יקר של קורבן אדם, ראוי לזכות בכבוד הגדול של נשיקת העגל [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל, צאינה וראינה].
גישה שנייה מפרשת כי הכומרים טענו שפעולת נשיקת העגל היא כה חשובה, עד ששכרו של הנושק שקול למי שמקריב אדם, פעולה שנחשבה בעיניהם לעבודה הגדולה ביותר. הבטחה זו גרמה לאנשים לייצר פסלים בבתיהם כדי שיוכלו לנשקם בכל עת [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל].
גישה שלישית רואה במילים אלו לעג חריף לעיוות המוסרי של העם. האדם הנורמלי נושק לבני אדם וזובח עגלים לאכילה. ואילו עובדי האלילים הפכו את היוצרות: הם רוצחים וזובחים בני אדם, אך מנשקים עגלים [אבן עזרא].
גישה רביעית מציגה תמונה ציורית שבה האלילים עצמם כאילו מדברים. הפסלים, שהם רק מעשה ידי אדם, לועגים לאנשים הבאים לנשק אותם ואומרים להם: אתם, שרוצחים בני אדם, באים לנשק עגלים? [מלבי"ם].