בעקבות שכחת עם ישראל את טובותיו של ה', משתנה אופן ההנהגה האלוהית כלפיהם. תחת היותו מקור של חסד, ה' עוקב אחר מעשיהם, עוזב אותם ביד האומות, ומצטייר בעיניהם כחיה רעה המביאה עליהם חורבן [רד"ק, מלבי"ם]. המילה וָאֱהִי מתפרשת בלשון עתיד, במשמעות של "ואהיה" [מצודת ציון], או כפועל בעבר המתאר את הרעות שה' כבר הביא עליהם [אבן עזרא].
הפסוק משתמש בדימויים של חיות טרף: שָׁחַל, שהוא שם נרדף לאריה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ונָמֵר. כשם שחיות אלו אורבות לטרפן, כך ה' כביכול יסתכל בדרכם של ישראל כדי להכשילם ולאבדם ביד אויביהם [רד"ק, מצודת דוד]. גישה היסטורית שונה מציעה כי חיות הטרף רומזות למלכויות שונות ששיעבדו את ישראל: השָׁחַל מסמל את מלכות בבל המשולה לאריה, ואילו הנָמֵר מסמל את מלכות יוון [מלבי"ם].
מוקד מרכזי בפרשנות הפסוק נסוב סביב המילים עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר. רוב המפרשים מדגישים כי המילה אָשׁוּר כאן אינה מתייחסת לממלכת אשור המוכרת. מבחינה דקדוקית, בניגוד לשאר המופעים בתנ"ך בהם האות שי"ן מודגשת, במילה זו השי"ן רפה [רש"י, מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה גזורה מהשורש ש.ו.ר, שמשמעותו הבטה וראייה מרחוק, כאשר האות אל"ף מציינת גוף ראשון. לפיכך, המשמעות היא "אארוב ואשקוד". כלומר, כמו נמר האורב על הדרך, כך ה' יצפה למעשיהם כדי להענישם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהמשך לגישתו ההיסטורית, מפרש [מלבי"ם] כי התיאור של נמר האורב על הדרך מתאים למלכות יוון, שלא הגלתה את ישראל מארצם אלא שלטה וארבה להם בתוך עריהם.
מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה אָשׁוּר כתואר לדרך עצמה. לפי פירוש זה, הכוונה אינה לפעולת מארב, אלא לתיאור של דרך כבושה ועצומה שפסיעות בני אדם רבות דורכות בה [אבן עזרא].