הושע, פרק י״ג, פסוק ד׳

הקשר ההיסטורי והישיר בין ה׳ לעם ישראל עומד במוקד התוכחה, תוך הנגדה חריפה בין נאמנותו של ה׳ לבין כפיות הטובה של העם שפנה לאלילים חסרי כוח.

ההכרזה וְאָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מזכירה לעם כי ה׳ הוא שהוציאם משם, ומאז הם קיבלו אותו עליהם לאלוהים, ולכן לא הייתה להם כל הצדקה למרוד בו [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. על רקע זה, זניחת ה׳ לטובת עבודה זרה מוצגת כאבסורד של ממש; כיצד ייתכן שהעם עזב את אלוהיו מימי קדם, אשר הושיע אותו ודאג לכל צרכיו, ושב לעבוד עגל שאינו מסוגל להושיע או להשביע [אבן עזרא].

רובד נוסף בתוכחה מתמקד בשלילת השימוש במתווכים. בניגוד לתפיסה השגויה של העם, שסבר כי ה׳ אינו משגיח עליהם בעצמו ויש צורך באמצעים ובשליחים להורדת השפע – כדוגמת העגלים – ה׳ מבהיר כי הוא הוציא את ישראל ממצרים בעצמו, ללא כל אמצעי מתווך [מלבי"ם].

מתוך כך נובעת הדרישה הבלתי מתפשרת: וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי. מבחינה לשונית, המילים זוּלָתִי ו-בִּלְתִּי משמעותן זהה – מלבדי ובלעדי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי מאחר שה׳ הוא המושיע היחיד, לא היה לעם לדבוק בשום אל אחר או לעבוד אלוהים אחרים. בהמשך לשלילת המתווכים, מוסבר כי אין כל אל משני לה׳, ואין שום שליח או מושיע מלבדו, שכן ה׳ מושיע את עמו בעצמו ובאופן ישיר [מלבי"ם].