אובדנה המהיר של ממלכת ישראל, בני אפרים, מומחש באמצעות ארבעה דימויים ציוריים של חלוף והתנדפות, המבטאים את הליכתם לאבדון ולגלות בעקבות חטאיהם [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, אברבנאל].
הנביא פותח בשני דימויים המייצגים היעלמות מהירה, כַּעֲנַן־בֹּקֶר וכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ. ענני הבוקר והטל המופיעים בהשכמה נראים בתחילה כמבטיחים, אך הם נמוגים, פוסקים ונעלמים מיד עם זריחת השמש והתגברות החום [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. המלבי"ם מוסיף נדבך ייחודי ומסביר כי דימויים אלו מסמלים את מניעת הברכה. כשם שענן בוקר נראה כמביא גשם אך מתפוגג, כך כל טובה או ברכה שהעם יקבל תהיה קצרת מועד ותחלוף כהרף עין.
מכאן עובר הפסוק לשני דימויים נוספים, המייצגים את הפורענות האקטיבית והגירוש מן הארץ. בביטוי כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, המֹץ הוא פסולת התבואה והתבן הדק, והגֹּרֶן היא מקום איסוף התבואה [מצודת ציון, רד"ק]. המילה יְסֹעֵר מתארת מצב שבו רוח סערה נושאת ומעיפה את הפסולת [רש"י, מצודת ציון]. הנמשל הוא שכשם שהרוח מעיפה את המוץ, כך רוח ה׳ תסער את השבטים ותעיף אותם מארצם לגלות [רד"ק, אברבנאל]. הדימוי הרביעי, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה, מתאר עמוד עשן הממהר לעלות דרך האֲרֻבָּה, שהיא חלון הפתוח בתקרת הבית, ומתפוגג ומתבטל במהירות באוויר [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם].
בעוד שרוב הפרשנים רואים בכל הדימויים רצף אחד של כיליון מהיר, המלבי"ם מחלק את הפורענות לשלבים. לשיטתו, הדימוי של המוץ המופרד מהדגן מסמל את תחילת הגלות, שבה רק הרשעים יוגלו והטובים יישארו. אולם השלב הסופי מתואר כדימוי העשן הנישא ברוח ומתנדף לחלוטין, מה שמסמל את הגלות הכוללת של העם כולו.