מערכת היחסים בין ה' לעמו חווה תפנית חדה, מחסד היסטורי ורצון עז להושיע, אל עבר מציאות קשה של ענישה בלתי נמנעת. על אף רצונו המקורי של ה' להציל את העם מכיליון, סירובם לחזור בתשובה סותם את הגולל על מידת הרחמים, והופך את ה' עצמו למחולל החורבן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם מתייחסות לעבר או להזדמנות שהוחמצה. ה' מעיד כי בעבר נהג לפדות ולגאול את העם ממוות, והיה עושה זאת גם כעת לו רק היו משכילים לשוב אליו. [מלבי"ם] מפרש כי שְׁאוֹל מסמל את הבור העמוק של הגלות, בעוד מָוֶת מסמל הרג וטבח. כוונת ה' הייתה להצילם מיד אשור כדי שלא יגלו ולא ייהרגו, מתוך תקווה שהצרות יעוררו אותם לתשובה, כשהוא מדגיש שהגאולה (אֶגְאָלֵם) מבטאת קירבה משפחתית עמוקה יותר מסתם פדייה. [רד"ק] מוסיף כי חציו הראשון של הפסוק בנוי ככפל עניין במילים שונות.
אולם, מכיוון שהעם כפר בטובה ולא חזר בתשובה, חל מהפך המתואר במילים אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת. הפרשנים נחלקו במשמעות ביטוי זה. גישה אחת מסבירה כי ה' מכריז שכעת ישים עצמו לדבר על העם דברי מוות, או שדברי הנבואה שהעם סירב לשמוע הם אלו שיגרמו כעת למותם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. לעומת זאת, גישה שנייה קוראת את המילה דְבָרֶיךָ מלשון דֶּבֶר (מגפה). לפי פירוש זה, ה' פונה כביכול אל המוות בגוף שני ואומר לו: "אני אהיה הדבר שלך", כלומר, ה' בעצמו יהפוך לשליח המביא עליהם מוות ומגפה [אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק]. [אבן עזרא] אף מביא דעה נוספת לפיה המילה אֱהִי משמעותה "אַיֵּה" (היכן).
הענישה ממשיכה בהכרזה אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל. הפרשנים מסכימים כי המילה קָטָבְךָ משמעותה כריתה, השמדה ואימה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ה' פונה לשאול וקובע כי הוא עצמו יגזור על העם כליה ויכריח אותם לרדת לשאול. [מלבי"ם] מוסיף נופך ציורי ומסביר ש"קטב" הוא אוויר ארסי וממית המצוי במעמקי האדמה, וה' מייעד אותו כדי להגלות ולכלות את העם.
הפסוק נחתם בקביעה נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי. הפרשנים מבהירים כי המילה נֹחַם היא שם עצם שמשמעותו חרטה ותנחומים [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. המשמעות המוסכמת היא שבעוד שבעבר ה' היה מתנחם ומתחרט על הרעה שחשב להביא על עמו, הרי שמעתה, בגלל ריבוי פשעיהם, החרטה תהיה נסתרת מעיניו והוא לא יחזור בו מן העונשים הכבדים. [מלבי"ם] מחדד ומסביר את הקשר הסיבתי: מכיוון שהעם עצמו אינו חש חרטה על מעשיו, כך גם החרטה האלוהית, שבדרך כלל מבטלת גזירות רעות, מסתתרת ואינה מופיעה עוד.