מעבר חד וטראגי בין עבר מפואר של עוצמה ויראת כבוד לבין התרסקות מוחלטת בעקבות חטא, עומד במוקד דברים אלו. הפער בין מי שהיה מורם מעם לבין מי שאיבד את הכול בגלל עבודה זרה, נידון בהרחבה דרך שתי עדשות פרשניות עיקריות: האחת לאומית והשנייה אישית-היסטורית.
ברמת פירוש המילים, המילה רְתֵת משמעותה חרדה, רעד ופחד, והיא מילה שמקורה בשפה הארמית [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון]. המילה נָשָׂא מבטאת הרמה, התנשאות וגדולה [מצודת ציון, מלבי"ם], ואילו וַיֶּאְשַׁם פירושה רשע ואשמה [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים מבינה את המילה "אפרים" כהתייחסות לשבט אפרים או לממלכת ישראל כולה. לפי גישה זו, בעבר, קודם שחטאו, כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם – כאשר שבט אפרים היה מדבר, רְתֵת – רעד ופחד היו אוחזים בעמים שסביבם או בשאר שבטי ישראל. אפרים היה במעמד רם וחשוב, ולכן נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, כלומר ראשו היה מורם ודבריו נשמעו. אולם, כל ההצלחה הזו פסקה כאשר וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל – השבט חטא בעבודה זרה. בעקבות החטא, גבורתו סרה והוא נפל לפני אויביו, מצב שמתואר במילה וַיָּמֹת, שכן אזלת ידו והוא נחשב כמת [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
לעומת הגישה הלאומית, פרשנים אחרים מזהים את "אפרים" באופן אישי עם ירבעם בן נבט, שהיה משבט אפרים. לפי קו מחשבה זה, כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת מכוון לאירוע היסטורי ספציפי: כאשר ירבעם קינא לה' והוכיח את שלמה המלך. הוא דיבר כנגד שלמה דברים קשים, אך עשה זאת ברעדה ובפחד, שכן שלמה היה מלך גדול ורב עוצמה. בזכות אותו אומץ ויראה, נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל – הוא זכה להתרומם ולמלוך על עשרת השבטים. למרבה הטרגדיה, כיוון שעלה לגדולה, וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל – הוא חטא בעצמו והחטיא את ישראל בעבודה זרה (העגלים), ובעקבות זאת וַיָּמֹת – הוא נטרד מן העולם וזרעו נכרת לחלוטין [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל].
מתוך אותה גישה המזהה את אפרים עם ירבעם, עולה נקודת מבט פוליטית ופסיכולוגית ייחודית. הרְתֵת אינו מתאר את הפחד משלמה, אלא את החרדה הפוליטית העמוקה של ירבעם לאחר שהומלך. דווקא בגלל שנָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, ירבעם חי בפחד מתמיד שמא העם ימרוד בו, יעלה לירושלים, ישוב אל מלך יהודה ויהרוג אותו. מתוך אותו רעד ופחד שלטוני, הוא ציווה על הקמת העגלים כדי לנתק את העם מירושלים. אף שעשה זאת מתוך אונס של חרדה פוליטית, הדבר נחשב לו לעוון חמור – וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל, ועל אשמה זו התחייב עונש עד שוַיָּמֹת [מלבי"ם].