המלכת בשר ודם על עם ישראל מוצגת במהלך ההיסטוריה כוויתור אלוהי שנעשה מתוך מורת רוח, כאשר עצם הבקשה למלך נתפסה כמרידה בשלטונו הישיר של ה'. הפסוק פורס את קורות המלוכה מראשיתה ועד סופה, ומדגיש כי כשם שהמלוכה ניתנה מתוך כעס, כך היא הוסרה מתוך זעם, כדי להוכיח שהמלכות האמיתית שייכת לה' לבדו [רד"ק].
הפרשנים חלוקים בשאלה לאילו מלכים בדיוק מכוון הפסוק. הגישה המרכזית רואה בפסוק התייחסות ישירה ובלעדית לשאול המלך. אֶתֶּן־לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי מתייחס להמלכת שאול, שנעשתה בניגוד לרצון ה' ובעקבות דרישת העם שמאסו במלכות שמים. וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי מתאר את סופו הטראגי של שאול, שנלקח מן העולם בזעם ומת במלחמה מול הפלשתים לאחר שנות מלוכה מועטות [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. המילה בְּעֶבְרָתִי משמעותה זעם וחרון אף [מצודת ציון].
גישה אחרת מרחיבה את יריעת הפסוק על פני תקופות שונות, ורואה בו תיאור של תחילת מוסד המלוכה וסופו. לפי קו מחשבה זה, המלך שניתן בְּאַפִּי הוא אכן שאול בימי שמואל, שניתן מתוך ידיעה שהעם עתיד להתפלג ולעבוד עבודה זרה. אולם, לקיחת המלוכה מתייחסת למלכים האחרונים. יש הסבורים כי מדובר בצדקיהו, המלך האחרון של ממלכת יהודה [רד"ק]. אחרים מסבירים כי מדובר בהושע בן אלה, המלך האחרון של ממלכת ישראל. הושע היה מלך טוב מקודמיו ולא היה ראוי להיענש על מעשיו שלו, אך הוא נלקח בגלל העברה האלוהית [מלבי"ם]. הבחנה זו נשענת על ההבדל הלשוני בפסוק בין בְּאַפִּי, שהוא כעס המכוון כלפי החוטא עצמו, לבין בְּעֶבְרָתִי, שהוא קצף כללי ועודף החוצה גבולות ופוגע גם במי שאינו חוטא, בשל חטאי הכלל [מלבי"ם].
לצד פירושים אלו, יש הממקדים את הפסוק אך ורק בתולדות ממלכת ישראל הצפונית, שבה שושלות קמו ונפלו לעיתים קרובות בעקבות מרידות [ביאור שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, המלך שניתן בכעס הוא ירבעם, שזכה למלוכה רק בשל חרון אפו של ה' על מלכות בית דוד, והמלך שנלקח בזעם הוא הושע בן אלה, שעימו באה הממלכה אל קצה [רד"ק].