מעבר חד מחיים של תלות מוחלטת לשפע חומרי עלול להוביל לשכחה ולכפיות טובה. הנביא מתאר את התפנית הטרגית ביחסים שבין עם ישראל לה', שהתרחשה דווקא על רקע הטוב והשפע שהוענקו להם. במדבר היו העם קשורים לה' וזקוקים לו, אך עם כניסתם לארץ המובטחת השתנתה מציאות חייהם מקצה לקצה [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה כְּמַרְעִיתָם נגזרת מהמילה מרעה, ומתייחסת לזמן שבו הגיעו בני ישראל אל מקום מרעיתם, הלא היא ארץ כנען או ארץ ישראל. הנביא ממשיך את הפסוק הקודם, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "כאשר באו לארץ מרעיתם" [רש"י, מלבי"ם]. עם כניסתם מן המדבר אל הארץ המיושבת, הם זכו למרעה רחב, לאדמה פורייה, לפירות טובים וליין [אבן עזרא, צאינה וראינה].
אולם, דווקא ריבוי הטובה שהעניק להם ה' הוא שהוביל למרידה בו [אברבנאל]. לאחר שניזונו מטוב הארץ ושבעו, התעוררה בהם גאווה. המילה וַיָּרָם מבטאת את התרוממות הלב והיהירות שהשתלטו עליהם בעקבות השובע [רש"י]. תחושת העוצמה והעצמאות החומרית גרמה להם להפנות עורף, לשכוח את ה', לבגוד בו ולשקוע בחטאים ובעבודה זרה במשך מאות שנים [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
תהליך זה, שבו השפע מוביל לגאווה ולשכחת הבורא, התרחש בדיוק כפי שהוזהר מראש. הפרשנים מציינים כי דברי הנביא כאן מהדהדים את אזהרותיו של משה רבנו בתורה, שניבא תרחיש זה במדויק בפסוקים כמו "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" ובקביעה "וישמן ישורון ויבעט", הממחישים כיצד שובע חומרי מעוור את עיני העם ומשכיח ממנו את מקור הברכה [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].