שבט אפרים, שעמד בעבר בשיא תפארתו והצלחתו, ניצב כעת בפני חורבן מוחלט מידי כוח הרסני ששולח ה'. הנביא מציג במשל מעבר חד ממצב של פריחה ושגשוג למצב של יובש, שוד וגלות.
תחילת הפסוק, כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא, מתפרשת בשני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה אַחִים כפשוטה, כלומר שאר השבטים, ואת המילה יַפְרִיא מלשון פרי וריבוי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, אפרים היה בעבר השבט החשוב והגדול ביותר מבין אחיו, כפי שבירך אותו יעקב. אולם, בעקבות חטא עגלי הזהב, התהפך גורלו [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. פירוש נוסף קושר זאת לירבעם בן נבט, שיצא משבט אפרים, התנהג בפראות ופילג את האחווה בין שבטי ישראל לשתי ממלכות [רש"י]. מנגד, יש שמסבירים כי ההצלה והנחמה יכולות לשאת פרי רק כאשר ישנה אחדות בין האחים, אך מאחר שבאותה תקופה העם היה מפולג לכתות שונות, החזרה בתשובה לא הועילה [מלבי"ם].
הגישה השנייה מפרשת את המילה אַחִים לא במשמעות של בני משפחה, אלא מלשון "אחו" – שדות, כרי דשא וצמחיית מים. לפיכך, הדימוי הוא לצמח הגדל בסמוך לפלגי מים ונושא פרי רב [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנו פירוש ייחודי המזהה את המילה אַחִים עם מעשים רעים ותועבות [רש"י].
על רקע החטא והפילוג, יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה. הפרשנים מסכימים כי הקָדִים (רוח מזרחית עזה) הוא משל למלך אשור החזק. רוח זו נקראת רוּחַ ה', משום שה' הוא שעורר את רוחו של מלך אשור לעלות ולהילחם בישראל [רד"ק, צאינה וראינה]. הרוח מגיעה מִמִּדְבָּר, שכן אשור שוכנת ממזרח לארץ ישראל וישנו מדבר המפריד ביניהן, וכן משום שרוח הנושבת במדבר הפתוח, ללא מכשולים, צוברת עוצמה הרסנית במיוחד [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
כתוצאה מאותה רוח קשה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ. המילים מְקוֹרוֹ ומַעְיָנוֹ מתארות נביעות מים, והפעלים וְיֵבוֹשׁ ווְיֶחֱרַב מציינים התייבשות וחורבן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כשם שאפרים נמשל קודם לכן לעץ פורח על מים, כך כעת האויב ייבש את מימיו [רד"ק]. משמעות הדבר היא שכל מקורות הכוח, הקיום וההצלחה של העם ייסתמו ויכזיבו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, ייבוש המקור מסמל את החרבת ארץ ישראל, וייבוש המעיין מסמל את פיזור העם לגלות [מלבי"ם].
לבסוף, המשל מתחבר למציאות: הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל־כְּלִי חֶמְדָּה. המילה יִשְׁסֶה משמעותה ביזה ושוד [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי אותו מלך אשור, שדומה לרוח הרסנית, יבזוז וישדוד את כל האוצרות והכלים היקרים של העם, ולא יותיר להם כל תקווה.