ממלכת ישראל, המיוצגת על ידי אפרים, הגיעה לנקודת שפל של מרידה ושחיתות מוסרית. על אף שידעו את האמת ואת חסדי העבר, בחרו בני העם בדרך של עבודה זרה, שפיכות דמים וזלזול, ובכך הביאו על עצמם ענישה בלתי נמנעת מידי אדוניהם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הִכְעִיס מכוונת כלפי ה', שאותו הכעיסו ישראל במעשיהם הרעים, בבגידתם בו ובביזוי נביאיו [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הכעס הופנה כלפי המוכיחים והנביאים עצמם, שאותם הכעיסו בני אפרים בדברי לעג וליצנות [מלבי"ם]. את המילה תַּמְרוּרִים מסבירים רוב הפרשנים מלשון מרירות, כלומר כעס רע, מר וכבד [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את המילה במשמעות של פומביות, בדומה לתמרורים וציוני דרך הבולטים לעין, ומסבירים שאפרים חטאו בגלוי [אבן עזרא], או שהקימו מזבחות לעבודה זרה שהיו בולטים כגל אבנים וכציוני דרך [רד"ק].
באשר לביטוי וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ, הפרשנים מסכימים כי מדובר באחריות על שפיכות דמים. רובם מפרשים זאת כפשוטו, על דם נקיים ששפך אפרים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. לעומתם, גישה ייחודית מסבירה כי מדובר ב"רצח רוחני" – אפרים החטיא את ישראל וגרם להם לעבוד עבודה זרה, וחטא החטאת האדם נחשב לחמור וקשה יותר אפילו מהריגתו הפיזית [רש"י]. הפועל יִטּוֹשׁ מתבאר מלשון התפשטות, כלומר הדם ששפך יתפשט עליו וידרוש נקמה [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק], או במשמעות של הטלה והנחה – ה' יטיל עליו את האחריות למעשיו ויעניש אותו על כך [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו. רוב הפרשנים מזהים את "אֲדֹנָיו" כה'. חרפתו של אפרים היא שביזה את ה' והחליפו בעגלי זהב, ועל כך ה', שהוא אדונו ומושלו בין אם אפרים מכיר בכך ובין אם לאו, ישיב לו את גמולו ויעניש אותו בחרפה [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. לפי מסורת אחת, החרפה מתייחסת לירבעם בן נבט (משבט אפרים) שחירף והוכיח את שלמה המלך ברבים, אך לבסוף עשה בעצמו מעשים רעים מאלה של שלמה [רש"י].
מנגד, מוצגת עמדה שונה לחלוטין ולפיה "אֲדֹנָיו" אינו ה', אלא המלך בשר ודם שנרצח. לפי פירוש זה, בני ישראל הרגו את מלכיהם באמתלה של ענישה על עבודה זרה, אך לאחר מכן המשיכו בעצמם לעבוד את הבעל והעגלים. על כן, הפסוק מתאר ציור מליצי שבו המלך הנרצח כאילו קם מקברו, משליך את דמו שנשפך לחינם על העם שרצח אותו, ומשיב להם את אותה החרפה שבה חירפו אותו בשעת רציחתו [מלבי"ם].