ה׳ פעל בדרכים רבות ומגוונות כדי להדריך את עם ישראל, להוכיח אותם על מעשיהם ולעודד אותם לחזור למוטב. הדברים מפרטים את האמצעים השונים שבהם בחר ה׳ להתגלות ולהעביר את מסריו, מתוך השגחה ודאגה עמוקה לעמו.
בתחילת דבריו, המילים וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים משמעותן שה׳ דיבר עם הנביאים [רד"ק] אודות מעשיו של העם. מטרת הדיבור הייתה להזהיר את ישראל, להוכיחם ולבקש מהם לנטוש את דרך השקר [רש"י, אבן עזרא, רד"ק]. כדי להבטיח שהמסר יישמע, ה׳ הרבה את מספר הנביאים, כפי שהיה לדוגמה בימי אחאב שבהם פעלו מאות מתלמידי אליהו [מלבי"ם]. גישה אחרת קושרת מילים אלו לנבואות שניתנו בחלום לנביאי העבר, שהתריעו מראש על זמני הפורענות והעונש [אברבנאל].
ה׳ לא הסתפק בדיבור בלבד, אלא מוסיף וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי. המילה חָזוֹן מתייחסת למראה הנבואי עצמו [מצודת ציון, מלבי"ם], והכוונה היא שה׳ העניק לנביאים מראות נבואה רבים ותדירים לאורך ימים ארוכים [רד"ק].
חלקו האחרון של המשפט, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, מתאר את האמצעי שדרכו הועבר המסר לעם. המילה בְּיַד פירושה באמצעות שליחותם של הנביאים [רד"ק]. סביב המילה אֲדַמֶּה מציגים הפרשנים כמה רבדים משלימים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשימוש בדמיונות ומשלים. ה׳ העביר את דבריו באמצעות אלגוריות המוכרות לעם מחיי היום-יום, כדי שהמסר יהיה מובן ויתקבל על הלב [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק]. מעבר למשלים המילוליים, הנביאים ראו בחזונם גם עצמים מוחשיים ששימשו כסמל ודמיון לנבואה [מלבי"ם]. רובד נוסף מציע כי ה׳ התגלה לנביאים בדימויים ותמונות, ואת המראות הללו נדרשו הנביאים לתרגם לנבואה מילולית שתושמע באוזני העם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לבסוף, יש המדגישים את לשון העתיד במילה זו, המלמדת שכשם שה׳ דיבר עם הנביאים בעבר, כך הוא ימשיך להודיע את העתידות לנביאים שיבואו [אברבנאל].