ממלכת ישראל, המכונה אפרים, מתוארת כמי שרודפת אחר אשליות ריקות ומנהלת מדיניות הרסנית, הן במישור הרוחני והן במישור המדיני. במקום להישען על ה', העם עוסק בפעולות חסרות תוחלת שמובילות בסופו של דבר למפלתו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי רֹעֶה רוּחַ מסמל עיסוק בהבלים, שקרים ודברים חסרי תכלית. המילה רֹעֶה מובנת לרוב מלשון רעייה במרעה, וממחישה את האבסורד שבאדם הפותח את פיו בניסיון להיזון ולחיות מהרוח [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון רֵיעַ וחברות, כלומר אפרים מתחבר ונקשר לדברי הבל [רש"י]. ריקנות זו מתייחסת בעיקר לתחום האמונה ולעבודה הזרה של עגלי הזהב [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
המשך המשפט, וְרֹדֵף קָדִים, נתפס לרוב ככפל עניין המחזק את הרעיון של רדיפה אחר דבר שאי אפשר לתפוס [מצודת דוד]. עם זאת, ציון הקָדִים – שהיא רוח מזרחית עזה וסוערת – מוסיף רובד של סכנה. העבודה הזרה אינה רק חסרת תועלת כמו הרוח הרגילה, אלא היא מזיקה ופוגעת באופן פעיל, ממש כשם שרוח הקדים קשה ומזיקה לבני אדם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
השחיתות הרוחנית מחלחלת גם לחברה פנימה, כפי שמתבטא במילים כׇּל־הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה. העם מרבה בשקרים, באמונות כוזבות ובעושק חברתי [מצודת דוד, מצודת ציון]. ניכרת כאן קריסה כפולה: שחיתות בענייני האמונה מול ה', לצד עושק, גזל ושוד בין אדם לחברו, המביאים עליהם עונש ושבר [רד"ק, מלבי"ם].
במקום לשוב מדרכם הרעה בעת צרה, מנהיגי העם פונים למדיניות חוץ הפכפכה ובוגדנית. וּבְרִית עִם־אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל. הם מנסים לרצות את שני הצדדים: מצד אחד כורתים ברית עם האימפריה האשורית, ובו זמנית שולחים שֶׁמֶן – שמן זית משובח ויקר שארץ ישראל התברכה בו – כדי שיוּבָל כמתנה ושוחד למלך מצרים, בתקווה שיעזור להם נגד אויביהם [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק]. נאמנות כפולה זו לשני צדדים עוינים אינה רק פסולה וכוזבת [ביאור שטיינזלץ], אלא היא מלכודת של ממש. בעצם כריתת הברית עם אשור והפיכתם למשועבדים לה, שליחת השוחד למצרים נחשבה למרד גלוי באשור, וזהו המהלך שהביא עליהם בסופו של דבר את החורבן והגלות [מלבי"ם].