גלות עם ישראל במצרים ושעבודו שם מהווים המשך ישיר לגלותו של יעקב אבינו בארם [ביאור שטיינזלץ]. כאשר הגיעה עת הגאולה, וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, כאשר המילה וּבְנָבִיא מכוונת למשה רבנו, שדרכו הוציא ה' את העם מעבדות קשה והעניק להם רכוש רב. לאחר מכן, וּבְנָבִיא נִשְׁמָר, כלומר באמצעות אותו נביא העם זכה להגנה וכלכלה במשך ארבעים שנות נדודיו במדבר, מבלי שחסר לו דבר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדברים אלו נאמרים כתוכחה נוקבת. ה' מזכיר לעם את החסד העצום שעשה עמם בעבר באמצעות נביא, דווקא משום שבהווה הם מבזים את הנביאים ולועגים לדבריהם [רש"י]. התזכורת ההיסטורית נועדה להדגיש את ההשגחה האלוהית הרצופה, ולהמחיש את כפיות הטובה של העם כאשר הם מכחישים את השגחת ה' ומכעיסים אותו בעבודה זרה [רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, מוצגת פרשנות שונה לחלוטין הקוראת את הפסוק לא כתוכחת ה', אלא כטענת ההגנה של העם עצמו להצדקת פולחן עגלי הזהב [מלבי"ם]. לפי קו מחשבה זה, העם טען שהוא זקוק לאמצעי פיזי שיקשר בינו לבין ה', ממש כפי שדרשו את עגל הזהב במדבר כשמשה בושש לרדת מההר. הם משתמשים בעובדה שוּבְנָבִיא הֶעֱלָה וכן שבְנָבִיא נִשְׁמָר, כהוכחה ניצחת לכך שגם ה' משתמש במתווכים כדי להשפיע את טובו בעולם, ובכך הם מנסים להצדיק את הצורך שלהם בעגלים כאמצעי לקבלת שפע רוחני.