שורש החטא של אפרים טמון ביוהרה ובהונאה העצמית שמביאה עמה ההצלחה החומרית. כאשר העושר מצטבר, האדם נוטה לשכוח את מקור הברכה, מצדיק את מעשיו הפסולים, ומשכנע את עצמו כי הונו הושג ביושר ובכוחו בלבד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מבטאות כפיות טובה וגאווה. אפרים מתפאר בכך שהתעשר מעצמו, בכוחו ובעוצם ידו, תוך שהוא מתכחש לחלקו של ה' בהצלחתו. את המילה אוֹן מפרשים רובם במשמעות של כוח, אומץ ועוצמה פיזית [רש"י, מצודות, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת גם מלשון הון וממון [רד"ק, אברבנאל].
גישה ייחודית מציגה משמעות משפטית למילה אוֹן, כפירוש לשטר חוב או קניין. לפי קו חשיבה זה, ירבעם בן נבט, משבט אפרים, התגאה שיש בידו שטר המוכיח שכל עם ישראל הם עבדיו, זכר לתקופה שבה יוסף קנה את העם במצרים. תפיסה זו שימשה עבורו תירוץ לכך שאין זה חטא לעשוק ולקחת את ממונם של ישראל, שהרי מבחינה משפטית כביכול, מה שקנה עבד קנה רבו [רש"י].
באשר להמשך הפסוק, כָּל־יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ־לִי עָוֹן אֲשֶׁר־חֵטְא, הפרשנים מסבירים כי אפרים טוען שבכל עמלו והעושר שאסף, לא יימצא שום רבב של גזל או מרמה, והוא חושב שה' אינו מבחין במעשיו [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הוא מצדיק את עצמו בטענה שגם אם השתמש בדרכי מסחר מפוקפקות או במאזני מרמה, אין מדובר בחטא של ממש. לשיטתו, מאחר שהרוויח את כספו מתוך יגיעה ומאמץ עסקי ולא באמצעות שוד אלים, המעשה מאבד את חומרתו. הוא עורך הבחנה בין "עוון" שהוא פגם מחשבתי ומוסרי, לבין "חטא" שהוא פעולה רעה בפועל, וטוען שעמלו במסחר מכשיר את מעשיו כך שאינם נחשבים לפעולה רעה [מלבי"ם]. גישה משלימה מסבירה שאפרים מיתמם וטוען כי גם אם הגיע לידיו ממון פסול, הדבר נעשה בשגגה וללא ידיעתו [רד"ק].
מנגד, קיימת פרשנות שונה לחלוטין לחלקו השני של הפסוק, הקוראת אותו לא כהמשך התרברבותו של אפרים, אלא כתשובת הנביא אליו. לפי קריאה זו, המילה יִמְצְאוּ מתפרשת מלשון הספקה. הנביא מוכיח את אפרים ומזהיר אותו: כל העושר והיגיעה שאספת, לא יספיקו כדי לכפר ולהציל אותך ביום התשלום אפילו על עוון אחד שחטאת [רש"י, רד"ק, אברבנאל].