יצא לכם פעם לראות מישהו שעושה טעות, ובמקום לתקן אותה הוא פשוט ממשיך לעשות אותה שוב ושוב, ואפילו מגדיל אותה? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל באותה תקופה. במקום לחזור בתשובה ולעבוד את ה', הם החליטו להרחיב את הטעות שלהם. לכן נאמר וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא, כי העם לא הסתפק בעגלי הזהב הגדולים שהיו לכולם, אלא כל אדם רצה פסל משלו בתוך הבית.
הם לקחו את הכסף האישי שלהם, מִכַּסְפָּם, והכינו ממנו מַסֵּכָה, שזה פסל שעשוי ממתכת שיצקו אותה. את הפסלים האלו הם עיצבו כִּתְבוּנָם, כלומר בדיוק באותה תבנית וצורה של עגלי הזהב המוכרים. חשוב לזכור שהפסלים האלו, שנקראים גם עֲצַבִּים, הם בסך הכל מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה. כלומר, אלו סתם חפצים שאומנים ובעלי מלאכה אנושיים הכינו. אין בהם שום כוח אמיתי, אלא רק חומר פשוט שמישהו עיצב.
החלק הכי עצוב הוא שההתנהגות של העם הפכה למבולבלת והפוכה לגמרי. במקום להתנהג כמו בני אדם רגילים שאוהבים אנשים אחרים, הם הגיעו למצב שבו הם פוגעים באנשים אחרים בצורה קשה, אבל לפסלים של העֲגָלִים הם מתנהגים באהבה ויִשָּׁקוּן אותם, כלומר נותנים להם נשיקה. הם פשוט איבדו את הדרך והתבלבלו לגמרי בין מה שבאמת חשוב וטוב, לבין מה שהוא רק פסל דומם.